מאת ד”ר גיא בכור
ערב חג הפסח, התשע”ח 2018: מאמר זה נכתב לפני עשור בדיוק, בערב פסח 2008, כאשר ישראל היתה שרויה בדכדוך שיצרו מנהיגים ערביים, בסיוע “התקשורת” כאן, כאילו הוכינו במלחמה מול חיזבאללה, “הכוח העולה”, שיחד איתו עולה גם אסד. מטרת המאמר היתה להעמיד דברים על נכונותם: אנחנו הכוח העולה, לא היורד, כפי שהמנהיגים הערביים ניסו לתאר זאת, בהולכת שולל. היום כולם מבינים, איפה ישראל ואיפה “סוריה”.
עכשיו אפשר לקרוא את המאמר בעיניים אחרות. חג פסח שמח!
לכבוד יום העצמאות הסורי טווה השנה נשיא סוריה, בשאר אלאסד, תיאוריה חדשה. על משקל “קורי העכביש” של נסראללה הוא דיבר הפעם על ישראל ש”הזדקנה”, זאת לעומת ההמונים הערביים ש”מתחדשים”, ומכאן ברורה המשוואה: כמו כל דבר שמזדקן, ישראל תיגמר, זאת בעוד תנועת ההתחדשות הערבית תנצח.
גם אצל נסראללה וגם אצל בשאר אלאסד ישנו מוטיב מעניין: לא הערבים ינצחו את ישראל, אלא שהיא תמות בעצמה, הודאה שגם בחולשתה, כביכול, עדיין לא יכולים לה הערבים, דבר שמעמיד בספק מראש את תקפותה של התיאוריה כולה.
אך למה שנדקדק בכשלים לוגיים, שפוסלים מראש את התיאוריות הללו. הבא נתמקד בעיקר:
אתה טועה, בשאר אלאסד, שוב, אתה טועה. ישראל זו, שאתה רואה לנגד עיניך, והחוגגת השנה רק 60 שנים, חווה בעשור האחרון פריחה מעוררת תדהמה, שלא היה לה אח ורע בתולדות העם היהודי בשני האלפים האחרונים.
לאחר הסרת הכבלים הסוציאליסטיים מעל ישראל אנו חווים פריחה בכל התחומים: המדע והמחקר, האמנויות היפות, הספרות, הציור, המוזיקה, התרבות, המטבח, הטכנולוגיה, האמנויות השימושיות כמו ארכיטקטורה והנדסה, התקשורת, הכלכלה, ובכלל ברמת החיים. יש אצלנו פרץ של יצירה שמאפיין רק את העיר ניו יורק.
התמ”ג שלנו לנפש כבר מוביל את זה האירופי, דהיינו מה שעשו שם מדינות במאות שנים של היסטוריה, מדביקה ישראל בכמה עשורים. המשק משגשג, האבטלה מתמזערת, השקל הוא החזק במטבעות העולם. בדרך כלל אנו מחמירים עם עצמנו מאוד, אולי יותר מידי, בלתי מודעים לעוצמתנו, אנו עובדים קשה מאוד, בוודאי יותר מאשר במערב אירופה, אולי גם יותר מארצות הברית, אך אנו מגיעים להישגים פנומנאליים. אלמלא ההצקה של חבריך, מר בשאר, חמאס וייתר הארגונים שעסוקים רק בחבלה ובהפרעה, ההישגים של ישראל זו היו עוד יותר מרשימים, אך אנו מסתדרים. אני יודע שקשה לנו לפרגן לעצמנו, אך זו פשוט האמת.
יש לנו את כל הכלים, הרצון והיכולת להכפיל את ההישגים הללו בעשור הקרוב. אחת הסיבות החשובות ביותר מדוע לחיות בארץ היא ההשתתפות של כל אחד מאיתנו בתחייתו האמיתית של העם היהודי, שמתרחשת לנגד עינינו, בעיקר החל מן העשור האחרון. האם זו חולשה? זו עוצמה, זו בדיוק העוצמה שממנה פוחדים השליטים הערביים בסתר ליבם, שכן מה זה אומר עליהם?
ומה באמת המצב אצל ההמונים הערביים, מר בשאר? האם מפלגת הבעת’ (“התחיה”) הקריקטורלית שלך, זו אשר נמחקה בעיראק הסמוכה, כאילו לא היתה מעולם, היא התחיה הסורית? בכירי השלטון שלך, שמלווים אותך ואת אביך כבר כמה עשורי שנים, הם ההתחדשות? ואולי הבחירות שבהן היית מועמד יחיד. ואולי בריחת המוחות ההמונית מן העולם הערבי לעבר המערב? כיום, הדבר היחיד שעוד מחזיק את מאות מליוני הערבים באיזור שלנו הוא הנפט, בלי זה היה העולם הערבי כבר מזמן בתחתית העולם השלישי, וזהו כבר המצב עם המדינות הערביות שאין להן נפט, למשל סוריה, שעתודות הנפט של הולכות ואוזלות. לא אני אומר זאת, מחקר תשומות האנוש של האו”ם, שנכתב על ידי מיטב החוקרים הערביים בבירות ערב, הוא הקובע זאת. החברה אצלך היא חברה חולה, על עדותיה ושנאותיה, שעתידה מאחוריה.
הרעיון של ישראל המזדקנת הוא הד עמום לתפיסת “האיזון האסטרטגי” שהשמיע בשנות השמונים אביך, חאפז אלאסד, ולפיו סוריה בונה “איזון” מול ישראל, וביום שבו יושג האיזון, סוריה תגבר על ישראל. אכן, עם תל”ג של כעשרים וחמישה מליארד דולר, לעומת 172 מליארד של ישראל, סוריה מתקרבת ל”איזון” עם ישראל.
אנו חברה אידיבידואליסטית, שבה כל פרט הוא עולם ומלואו, וזכאי להגשמת מאוויו, ואתה מפרש זאת בטעות כחולשה. כלומר, אם אין אנו חברה מגוייסת, כמו סוריה שלך, אנו חלשים. זו הרי תפיסת קורי העכביש. מדוע אתה טועה? מפני שזהו סוד הצלחת של ישראל, וכאן טמון הסיכוי היחיד לתחיה ערבית של ממש: ביום שתבין שאינדיבידואליזם אינו שווה חולשה, אז יינצל העולם הערבי. אז תראה מדע ערבי, יצור טכנולוגיה ערבית, וזינוק אמיתי ברמת החיים, לא כזה מלאכותי, כמו במפרץ הפרסי, רק בשל הנפט, שגם הוא לא יישאר לנצח.
במילים אחרות, ישראל זו, שאתה רואה מולך, היא הנוסחה להצלחה גם שלך ושל החברה שלך. אם אתה דוחה את ישראל על מה שהיא מגלמת, אתה בעצם מעיד שאין אתה רוצה להצליח בעצמך, שאתה עושה הכל כדי שהצלחה של ממש לא תתממש לעולם, בחברה בה אתה שולט.
מזדקנת? ישראל היא החופש לומר כל דבר, אפילו דברי בלע, טיפשות והבל מעל פורומים בעולם, אך מה על אווירת הפחד, הטרור, והמעצרים שאתה כופה בתוך סוריה ה”מתחדשת”? נראה שאתה צורך יותר מידי את ה”תקשורת” בישראל.
בדבר אחד אתה ונסראללה המתחדש אולי צודקים, אנו חברה יותר מידי אינדיבידואליסטית, וזאת בשל אופיו של העם היהודי. היהודים במשך אלפי שנים היו תמיד מיעוט, שולי, נרדף, ולכן התרגלו לתפיסה של אנטי, של דווקאיזם, של התרסה, של אופוזיציה. לא היתה להם ברירה, הם היו תמיד “האחר”. אין זה מקרה שבמרבית המהפכות הסוציאליסטיות היו קשורים יהודים, כי רק שם הסכימו לקבל אותם. יהודים מטבע שונותם היו התבלין בכל חברה, הם האנטגוניזם, הם שוחטי הפרות הקדושות של הממסד, מבלי שבאמת הצליחו לשחוט איזושהיא פרה שם, בארצות המארחות. אך כקישוט, כתבלין זה יפה.
עד שהקימו מדינה משל עצמם, ופה הם הממסד עצמו! עד היום מרבית הציבור שלנו לא קלט את זה, בשל הגנטיקה של מיעוט נרדף. מסיבה זו נשארה אצלנו עדיין תפיסת האופוזיציה בכל מחיר, הסלידה מן השלטון, הממסד, למרות שעכשיו הוא זה אנחנו עצמנו! מהם ששים שנה לעומת אלפי שנים? אנחנו רוב שעדיין חושב כמו מיעוט. דווקא אילו שחושבים שיש להם מנטאליות צברית שורשית וגאה, למשל התקשורת העברית שלנו, משקפים גישה גלותית לחלוטין.
אנו שוחטים פרות קדושות ומתגאים בכך? מתי נבין שכבר לא נשארו אצלנו פרות קדושות, נשארו רק השוחטים?
הגדולה האמיתית היא היום לגדל פרות קדושות, זה לוקח זמן, אומץ, אחריות, השקעה, יצירת מיתולוגיה, שורשיות. כמה קל, לעומת זאת, לשחוט!
ואתה השוחט ושחט לתורא
מזדקנת? מתחדשת; עבר ועתיד. ישראל היא החופש לומר כל דבר, אפילו דברי בלע והבל, בכל מיני פורומים בעולם (מוזיקה: האיטלקי אנג’לו בראנדוארדי, המחדש מוזיקה ימי-ביניימית. “חד-גדיא”, כאן בשיר, זו צורת שיר קדומה).
כאשר אני כותב את הדברים האלה, אנו נמצאים בערב חג הפסח, וההכנות לליל הסדר בעיצומן. המחזוריות היהודית הזו יפה, משום שהיא סוד עוצמת העם שלנו: הוא נצחי, כשם שהמסורת נצחית, שנה אחר שנה, עם שממציא את עצמו מחדש שוב, ושוב, ושוב.
השוחט, ערב ליל הסדר, והתחייה היהודית מזכירים לי בן משפחה נוסף שלי, שעליו אספר עכשיו, ועל דמותו הפלאית, שעשתה רבות למען העם היהודי. אין הוא מוכר רק משום שכיוון ההיסטוריה שלנו היה תמיד למערב ולא למזרח. הגיע הזמן שהפוקוס שלה יהיה גם מזרחה. הוא דוגמה להתחדשות היהודית, שמאפיינת אותנו גם כיום.
כוונתי לר’ שלמה בכור חוצין (כונה: הרשב”ח), שחי בבגדאד בשנים 1843-1892, ונפטר בגיל צעיר יחסית, כמקובל באותה תקופה של המאה ה-19, בשל המגיפות שהיו תוקפות אחת לכמה שנים את הערים המזרחיות.
כתבתי כבר שעד למאה ה-19 בני המשפחה שמרו את השם חוצין, על שמו של המייסד בבגדאד, ר’ צדקה חוצין, אך אחר כך השם הזה נשמט, ונשאר בכור.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
כבר בגיל צעיר הבחין הרשב”ח במגמות מדאיגות בקהילה בה חי: הקהילה היהודית בבגדאד הופכת שולית ומנותקת מן העולם היהודי הרחב, ובאותו זמן הציבור מתרחק מן השפה העברית ולכן גם מהבנת המסורת וסיבותיה. מתמקדים בשפה הערבית, ולכן גם מחמיצים את תהליך ההשכלה שהתרחש אז באירופה.
בהיותו בן 20 פרסם בכור חוצין מאמר בעיתון “המגיד” שיצא לאור בפרוסיה, ובו בקשה לשר משה מונטיפיורי לסייע בהקמת בית דפוס בבגדאד להדפסת ספרים עבריים. לא ברור האם הקשר נוצר, אך שלמה בכור חוצין עצמו הקים את בית הדפוס העברי הראשון בבגדאד,שם הדפיס ספרי דת אך גם ספרי מעשיות, שנתפסו בעיניו כאמצעי לתיקון מידות. בית הדפוס הזה של משפחת בכור המשיך להתקיים עד לעזיבת בגדאד בשנות החמישים של המאה העשרים. אבי ז”ל היה מספר לי כיצד כנער היה עובד לפעמים בבית הדפוס הזה של המשפחה, כשוליה בזמן חופשים של בית הספר. איני יודע מה קרה עם בית הדפוס לאחר מכן.
על דעת עצמו, החליט ר’ שלמה בכור חוצין לחבר את הקהילה היהודית בבגדאד עם ייתר העולם היהודי. גדול החוקרים של הרשב”ח, פרופ’ לב חקק חשף באחרונה את שלל האיגרות שפרסם הרשב”ח בכתבי עת עבריים שונים בעולם: “הלבנון”, שיצא לאור בירושלים, ולאחר מכן בפאריס ובמיינץ, “המגיד” שיצא לאור בגרמניה, “הצפירה” (וארשה), “החבצלת” (ירושלים), “המליץ” (פטרבורג), “הדובר” (בגדאד), “הפרח” ו”המבשר” (כלכותה). כמאה וחמישים מאמרים עיתונאיים, שבהם דיווח על המתרחש בקהילת עיראק-רבתי, של היום (אז עוד לא היתה עיראק): פוגרומים, אירועים חשובים, מסורות, קשיים עם השלטונות, ועוד.
בימינו היינו מכנים זאת מאמרים, כתבות, כרוניקה, ובכך הוא היה לצינור הקשר היחיד של הקהילה כולה עם העולם היהודי. מרבית האגרות כתובות עברית, שפה בה שלט מצוין, דבר המציג באור שונה לגמרי את “מחייה השפה העברית” אליעזר בן יהודה, כפי שאנו תופסים אותו. השפה העברית כלל לא מתה אלא החלה לעבור סוג של תחייה אמיתית עוד לפני בן יהודה, עם כל חשיבותו הרבה.
התפיסה שלו היתה מעניינת: הוא ייחס משקל גדול לערכי ההשכלה שאותה חווה המערב באותה תקופה, אך בלי לוותר על שמירת הדת. הוא חיפש סינטזה.
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך? מי כבר הזמין?
אחד ההישגים האישיים שלו, הקשורים בחיבור בין ההשכלה לבין הדת היה דווקא הגדה של פסח, שהפכה בעקבות הרשב”ח להגדה של יהודי בגדאד ועיראק. הוא שם לב שמרבית היהודים בבגדאד אינם שולטים עוד לא בעברית ולא בארמית, ולכן מדקלמים את ההגדה בלי להבין אותה! ולכן החליט לתרגם אותה לערבית, באותיות עבריות, מה שנקרא שרח, וכבר כתבתי על כך. יתכן שהיו כבר הגדות כאלה לפניו, אינני יודע, אך הוא הביא זאת לשימוש המוני. הכוונה היתה שהיהודים יבינו מה הם אומרים בשפת ההגדה.
באותו זמן החליט כי ההגדה הזו צריכה להיות מחוברת אל העולם היהודי, ולכן לא הדפיס אותה אצלו בדפוס, אלא במרכז היהודי הגדול של אותה תקופה, בעיר ליוורנו שבאיטליה. אינני יודע, אך אני מאמין שנסע לשם בעצמו, כדי לבצע את ההגהות הרבות בהגדה הזו.
בליוורנו הוא פונה אל דמות מרתקת נוספת, מי שכונה “אפלטון היהודי“, הרב אליהו בן אמוזג (1823-1900). רב, פילוסוף, שזכה להכרה גדולה גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים, ואשר העיז אפילו להתעמת עם הנצרות והאסלאם. לרב אליהו יש בית דפוס בליוורנו, ושם מודפסות ההגדות, בתאריך 9 לפברואר 1887, ט”ו בשבט, תרמ”ז, כמצויין עליהן.
ההגדה הזו מעניינת ביותר, ואני מודה לחברי הטוב, עו”ד דוד לביא, המקורב לגדולי המקובלים, שהביא את ההגדה לידיעתי.
למעוניינים, ניתן לראות אותה כולה סרוקה, כאן, ובכך לגאול אותה מתרדמתה, (ותודה ל- מתן אמנויות, ששולחים אלי את ההגדות לפסח המקסימות שלהם).
וכך מסביר זאת הרשב”ח:
סדר הגדה של פסח, עם שרח ערבי ותרגום ערבי, כמנהג קהילת קודש בגדאד, כפי שנדפסה בעיר המהוללה ליוורנו, יע”א (יגן עליה אלוהים), ועכשיו יצאה לאור מחדש, ברוב פאר ויופי, בתוספת של דינים רבים הנחוצים לכל אדם בליל פסח, בלשון ערבי פשוט, הנהוג פה (בבגדאד) אצל בני עמינו, למען יבינו אותם המון העם והנשים. ונלווים אליהם שירים ופזמונים כמדינות האלה לאומרם בכל ימי הפסח.
הוא גם לא שוכח לציין זכויות על ההגדה, למרות שדיני זכויות יוצרים עוד לא נוצרו אז: ואין רשות לשום אדם להדפיס כמוה. מי שישמע לנו, ברכת שמים תחול על ראשו. הוא חותם ס”ט. אין הכוונה ספרדי טהור, כפי שרבים חושבים בטעות. הכוונה ל”סין וטין”, דהיינו עפר ואפר, ביטוי של ענווה והתבטלות מול אלוהים ואדם (או בפירוש אחר: “סופו טוב”).
“פה ליוורנו, יגן עליה אלוהים”, ובהמשך מתוך שירת הים, הקשורה לפסח: מסכת עזי וזמרת יה, לפרט קטן. זמרת – תרמ”ז, שנת ההוצאה. בהמשך, הדפוס הוא של אליהו בן אמוזג ובניו הי”ו (היקרים והחשובים).
במונחים של הימים ההם, מדובר בהגדה מפוארת, עם קישוטים, איורים, סדר אותיות משתנה, וכמובן, תרגום מלא של הטקסט מארמית ועברית ל-ערבית באותיות עבריות, כולל ההוראות למנהל הסדר. מאז, בכל ההגדות של יהדות בבל, הופיע הנוסח של הרשב”ח בשפת שרח ערבית-יהודית:
ובסוף, עם הפיוטים: חג גדיא (בשפת שרח יהודית):
“ואחד ג’די, ואחד ג’די, אלדי אשתרא לי אבויי בעבסייתין; וג’ת אלבזונא, ואכלת לל ג’די”.
(הנרי פארסל, מתוך “עבדל-עזר”): בני שלושת אלפים שנים, ועדיין צעירים.
ההגדה הזו היא מסמך מסקרן, על שלל איוריה, והנוסח שלה הוא של יהודי בגדאד. למשל, אין בה את מזמור “אחד מי יודע”, שלא היה נהוג לשיר שם. אך יש בה את הפזמונים שהיו נוהגים היהודים בבבל לשיר, ואחד האהובים עליהם, מפורסם מאוד (מופיע בהגדת הרשב”ח), הוא של בן המשפחה, ר’ משה חוצין, “מלך גואל ומושיע” (כאן בביצוע הפייטן והחזן הנודע משה חבושה. חבושה היא משפחת סבתי):
הערבית היא ערבית “עיראקית” של יהודים. למשל, כאשר מדובר בשונרא, החתול בחד-גדיא, מתורגם הדבר “אל-בָזונָא”, דהיינו “החתולה”, בערבית עיראקית. זה משעשע, כי בערבית-היהודית “בזונא”, משמעותו דבר מגעיל לחלוטין… כמו חתול רחוב…שבמזרח התיכון נתפס כדוחה.
הנה לנו דוגמה של היחלצות ותחיה, כפי שהדבר הוא בכל דור ודור אצלנו. הגדה של פסח, שנועדה להעיר קהילה שנרדמה. ההגדה עצמה נשתכחה, והנה, אנו מעירים אותה, ולומדים את לקחה, כשם שהיא העירה אחרים.
הזדקנות במובן של סוף? אנו בני שלושת אלפים שנה, ועדיין צעירים ומתחדשים!
