כאשר צפיתי בימים האחרונים בתקשורת העולמית, עד כמה יוצאת הונגריה מגידרה כדי לקבור בפאר שלא יאומן, להנציח ולהאדיר את אגדת הכדורגל ההונגרית פרנץ פושקש, נחמץ ליבי. לא בגלל פושקש עצמו, שבאמת היה מיתוס כדורגל גדול, ולא בגלל ההונגרים. בגללנו.
אנו חיים בחברה שחוטת מיתוסים, וגם אם היו כמה, הרי שנפטרנו מהם זה מכבר, בדרך כלל בלעג, בבוז ובאכזריות. פושקש הינו מיתוס גדול בהונגריה, ואכן כל חברה אנושית זקוקה למיתוסים, לגיבורי תרבות המהווים מקור חיקוי, מקור מצויינות, סמל לחברה. מי שרואה בהונגריה איזה כבוד חולקת האומה ההונגרית לגיבור שלה, ישאף בעצמו להצטיין בתחומיו, כדי לזכות בכבוד הזה. אך אצלנו הגיבורים הם בדרך כלל מקור לבוז, כאשר התקשורת אצלנו, בעיקר התקשורת, מהללת אותם, בונה אותם, ואז רומסת אותם באכזריות. איזה מיתוס חיובי קיים אצלנו? טרומפלדור ותל חי? ימין קיצוני; הרצל? תימהוני; רבין? חסר מורשת; גיבורי המלחמות? גנרלים זקנים; אלמונים שפעלו למען אחרים? תמיד יגיע התחקיר שיראה כי דמיינו חלק ממעשיהם או שחטאו, והמיתוס כמובן כבה. המנהיגים הפוליטיים שלנו נרמסים ומוצגים כליצנים, ומי מציג אותם כך? צעירים שזה עתה הגיעו מגלי צה”ל, או פרחי תקשורת שעוד לא עשו דבר למען המדינה, החברה או פשוט למען מישהו אחר. הבון-טון התקשורתי שלנו הוא ציני, מזלזל, שיציג בדרך כלל את מוקד ההזדהות כנעבעך, או גרוע מכך, פשוט כנוכל. התחקיר הפך לחזות הכל, כאשר ההמצאה-מחדש ((re-invent היא העיקר, מבלי שנשאר מקום לבסיס עצמו. הפוסט ציונות חשובה מן הציונות, וכך הגילוי, החשיפה והביקורת. אך מה עם המקור? מה עם הקיים? בחברה המודרנית, שבה המגע האינטימי של האזרח עם מנהיגיו נעשה דרך עיני התקשורת, קצר המרחק לאותה התרחקות, לאותה הזרה של מי שהיו פעם מושאי הערצה. האם אדם כרודולף ג’וליאני היה יכול להיות אצלנו סמל או מיתוס? תהיו בטוחים שגם הוא היה נשחט כאן, ולא משנה על מה. די לראות מה עושים לאורי גלר, שזה עתה הגיע. ומה בכלל ביקש לעשות? תוכנית טלוויזיה חביבה? כדאי לשים לב לגל הביקורת, הרוע והציניות הנשפכים עליו, כדי ללמוד משהו על עצמנו. אנו פשוט לא מסוגלים לסבול שמישהו מוצלח מאיתנו. בחברה של אנשים קטנים לא מסוגלים לסבול מישהו גדול, מישהו שהצליח. כיצד עושים זאת? בהגחכת הנבחר, הגיבור או המצליחן, בהצגתו כטיפש או סתם רמאי. ואולי זה האופי שלנו, כחברה שפעם היתה סוציאליסטית, הסולדת מדמויות לכאורה-פשיסטיות גדולות מהחיים. אך התוצאה קשה: חברה צינית, ערלת לב שאין לה מושאי הערצה וחיקוי. האם מישהו היה, למשל, מעלה בדעתו, שישראל תעניק כבוד ממשלתי לשחקן כדורגל? למדען דגול? אפילו בטקסי פרס ישראל יש משהו בלוי ואנכרוניסטי, בשעה שניתן היה לעשות זאת בהדר גדול הרבה יותר, כאות ההערכה המושלם של אומה למצטייניה. בריטניה מעניקה לזוכים שלה את התואר “סר”, המלווה אותם כל חייהם, ובכך יש תמריץ גדול להמשך הצטיינות, תמריץ שנמשך כל החיים. אצלנו אין תענוג גדול יותר מאשר לנעוץ את השיניים במי שהיה מיתוס וחטא, ואז אנו רומסים אותו באכזריות שאין כדוגמתה, המעידה קודם כל על עליבותנו שלנו, לא רק שלו. באנגליה הכוונה ברורה למיתוסים לכל החיים. אצלנו זה תמיד זמני, עד לשחיטה. אין תענוג גדול יותר מלקחת מיתוס ולנפץ אותו לרסיסים. ככה המנפץ זוכה לתחושת הישג אישית, על חשבון הקולקטיב הלאומי או האומה שלנו, המשוועת למנהיגים ולמוקדי חיקוי. כאילו משהו מגדולתו של מושא הביקורת מועתק אל המבקר. כך גם קורה שהחברה שלנו הופכת יותר ויותר לחברה של סימני שאלה, בשעה שתעשיית המיתוסים בצד השני פורחת, בודאי בהגזמה. מול מיתוסי חיזבאללה, נסראללה, ערפאת ועוד, מה אנו מציגים לחברה שלנו? מנהיגים מוכים חברתית, נבולים ומבויישים. המיתוס שלנו הופך להיות שלילי: של חברה מובסת ומרירה, שאמנם עומדת על המשמר, אך היא איבדה את הנאתה. כך אי אפשר להמשיך.
הביאו לי מנהיג. הביאו לי מיתוס, ותשאירו אותו בחיים, ולו רק למשך כמה שנים. פרות שחוטות יש אצלנו הרבה. אנו זקוקים למיתוסים חיים בשר ודם.
