מאת ד”ר גיא בכור
נשיא איראן אחמדינג’אד “החזיר” את החטופים הבריטים כמתנה לבריטניה? ואכן, יש לו ולמהפכה של איראן את כל הסיבות להודות לבריטניה הגדולה. אלמלא היא, ספק אם מהפכה זו היתה מרחשת בכלל, ודמות שולית, כפרית וחסרת כל סיכוי כמו אחמדינג’אד היתה עולה לשלטון במדינה. המערב, ובעיקר בריטניה וצרפת, מילא תפקיד מפתח במהפכה הדתית באיראן, ששינתה את גורל האיזור כולו. מצער עד כמה מעטים אצלנו ובעולם יודעים את ההיסטוריה, ומבינים עד כמה היא רלבנטית לחיינו.
באמצע שנות השבעים ישב האיתאללה רוחאללה חומייני בנג’ף, העיר השיעית הקדושה שבדרום עיראק, תחת השגחה צמודה של המודיעין העיראקי של סדאם חוסין, אז האיש החזק של עיראק.
הוא נמצא שם מאז שנת 1965, לשם גורש על ידי השאה של איראן, אגב חנייה קצרה באנקרה. למעשה חומייני הוגלה לתורכיה, אך ההפרדה המוחלטת בין דת לבין מדינה, והאיסור על לבוש של בגדים אסלאמיים, הביא אותו להגיש בקשה לשלטונות העיראקיים לעבור לעיראק. באופן מפתיע הם הסכימו, ואכן הוא עבר אז לנג’ף הקדושה.
במשך שנים רבות ישב כהן הדת הזה בדרום עיראק, מרוחק מאיראן ומתומכיו, כאשר המוג’תאהדים הגדולים של נג’ף: ח’ואי, בורוג’רדי, שיראזי ואחרים, מסתייגים ממנו. בשנות השבעים הוא היה נוהג להקליט נאומים שלו על קסטות, ואלה היו מוברחות לאיראן בקשיים גדולים. עד שהתערבה בריטניה בנעשה.
היו אלה התשדורות הקבועות של חומייני במחלקה הפרסית של הבי.בי.סי. מלונדון, שהביאו אותו לתודעת המיליונים באיראן, ולמנהיגות המהפכה. לא יאומן, אך הבי.בי.סי. בפרסית, שירות השידור הממלכתי הבריטי, שידר את דבריו באופן קבוע, שם שפך אש וגופרית על השאה, אותו הציג כציוני וככופר, על ארצות הברית, על אורח החיים המערבי, ועל מה לא. אוהדיו המתרבים באיראן היו מקליטים מן הבי.בי.סי. את דבריו, ומפיצים אותם אחר כך במיליוני קסטות. אכן, המהפכה החומייניסטית התחילה כמהפכת קסטות, ולבריטניה חלק חשוב בהפצתה. (מקור לקריאה נוספת: אמיר טאהירי, רוח-אללה, ח’ומייני והמהפכה האסלאמית, ספריית אפקים/עם עובד, 1985, בעמ’ 242).
אך בכך לא מסתיים חלקו הקריטי של המערב בניפוח מפרשי המהפכה השיעית החומייניסטית.
בשנת 1978 הבין סדאם חוסין כי סכנתו של חומיני רבה. הוא שלח לטהראן את אחיו למחצה, ברזאן תכריתי (הוצא להורג באחרונה על ידי האמריקנים), עם אזהרה סודית ביותר לשאה מפני חומייני, וכן שאלה: האם השאה יהיה מוכן שלחומייני תקרה “תאונת דרכים” בעיראק. השאה השיב בשלילה (לא התכוונתי אך גם זו אחת הטעויות המרכזיות של המזרח התיכון המודרני). השאה המעיט מערכו של האייתאללה הזקן.
לאחר תשובתו השלילית של השאה החליטו העיראקים לסלק מתחומם את חומייני. הם גרשו אותו לגבול כווית, אך הכוויתים סרבו להכניסו. שום מדינה במזרח התיכון לא היתה מוכנה לקבל את כוהן הדת הרדיקלי, והוא נשאר במעבר הגבול עם כווית. אלא שאז הסכימה צרפת, היא מכולן, להעניק לו אשרת כניסה לתחומה. הדבר הושג תודות למאמציו של סאדק קוטבזדה, מי שלימים ימנה אותו חומיני לשר החוץ לאות תודה, ואשר התגורר בפאריז. טאהרי אף כותב כי נשיא צרפת ולרי ז’יסקר ד’סטאן היה זה שדיבר על לב מדינות המערב לזנוח את השאה ולהעדיף את חומייני שגלה בארצו.
חומייני לא התלהב לגלות ל”בירת הפרנקים”, בזוכרו את תפקיד הצרפתים במסעות הצלב נגד האסלאם, אך לא היתה ברירה אחרת. חומייני גלה לפרבר של פאריס, נופלה לה שאטו, באוקטובר 1978, ושם שהה עד שחזר לאיראן כמנצח בינואר 1979, כאשר המדינה כולה נפל בידיו. המונים חיכו לו כאשר מטוס של חברת התעופה “אייר פרנס” שהועמד לרשותו, הוריד אותו בשדה התעופה הבינלאומי מהרבאד, לקול תשואת השמחה של המיליונים.
זה היה חלקן של בריטניה וצרפת בנביטת המהפכה החומייניסטית ובהצלחתה. אכן, יש לאחמדינג’אד הרבה על מה להודות להן.
