מאת ד”ר גיא בכור 

אמא, רחל בכור, זוכרת היטב, כמובן גם היום, את האימה שאחזה בבני משפחתה, כאשר מאות פורעים ערבים משולהבים, בצעקות “איטבח אל-יהוד” עברו בית בית בשכונת היהודים בבגדאד, שחטו, הרגו, אנסו ובזזו רכוש של כעשרים אלף יהודים. לפחות 179 יהודים נרצחו באותו לילה במיתות משונות, 2,118 נפצעו. יהודים נזרקו מן הגגות, נורו, או נדקרו למוות לעיני בני משפחותיהם. ילדות, נשים צעירות ומבוגרות נאנסו, ורכוש עצום נבזז, כולל מאות חנויות של יהודים. זה היה ה”פרהוד” (בערבית: ה”שוד”).

את ה”נכבה” של העם המומצא זוכרים מעריציו העיוורים ומשננים כל שנה; אך את ההיפך – למי אכפת?  

היה זה בחג השבועות, אחד החגים החשובים ביותר של יהודי בבל (שבו היו עולים לרגל ל-כיפל (מבטאים: צ’יפל), מקום קברו של הנביא יחזקאל, בסוג של התקהלות קולקטיבית של העדה); ב- 1-2 ביוני 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.  

לאחר שבני בית סבא אֵלִיָּהו הזיזו ארונות כבדים לחסום את דלת הכניסה שנפתחה כלפי פנים, יחד עם ספות וכורסאות, הפורעים הגיעו לחזית הבית, לא הצליחו לפרוץ פנימה, והמשיכו הלאה. אמא זוכרת יריות בחוץ, וצעקות של הפורעים, ושל השכנים. בני הבית התכוננו להימלט דרך הגג לבתים סמוכים, אם יצליחו הפורעים להיכנס, אך גם לבתים הסמוכים האספסוף הערבי הגיע.

אמא זוכרת עוד איך כילדה פרצה בבכי על כך שאחיה הגדול, הדוד שלי, עזרא חובב, לא היה בבית, והיתה דאגה עצומה באשר לגורלו, אך הוא ידע להסתדר לבסוף, כמו תמיד. אמא עצמה הושמה במעצר כמה שנים מאוחר יותר, כנערה, בידי הבולשת העיראקית, באשמת ציונות. גם במקרה הזה היא ניצלה בִּזְכוּת אֵלִיָּהוּ. 

על המשפחה של אמא, משפחת חובב (חוביבה), וכיצד פיצחתי את סוד המזרח התיכון. החלק הראשון שלו התגשם

השוד הראשון: 

הפוגרום ביהודי בגדאד התרחש בוואקום הזמנים, שנוצר כאשר הצבא הבריטי יצא מבגדאד, וראש הממשלה, רשיד עלי אלכילאני, וידידו, המופתי חאג’ אמין אלחוסייני, נמלטו מבגדאד יום קודם לפרהוד; אך כל הממסד הממשלתי הפרו-נאצי נותר. ממשלת כילאני היתה הממשלה הפרו-נאצית היחידה שקמה במזרח התיכון אי פעם, לאחר הפיכה צבאית (2 באפריל 1941), ומי שעמד מאחורי ההפיכה הזו, ויזם את החקיקה ואת הפרעות נגד היהודים היה השגריר הגרמני-נאצי בבגדאד, המזרחן דובר הערבית, ד”ר פריץ גרובה.  הוואקום נוצר לאחר תבוסת הקצינים המורדים העיראקים במלחמתם נגד הצבא הבריטי, ואת זעם התבוסה ובריחת ראש הממשלה – כילו ביהודים.

השגרירות, בראשות השגריר גרובה, פעלה לבסס קשרים עם האליטה העיראקית עוד לפני ממשלת כילאני, בהשראת המופתי חאג’ אמין אלחוסייני. אינטלקטואלים ואנשי צבא עיראקים סונים הוזמנו לביקור בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית, וגרמניה ראתה חשיבות רבה בעיראק, כדי להעביר אותה לידיה מבריטניה, ולקראת סיפוחה לרייך. זו הרי מדינת החיבור היבשתי בין אסיה ובעיקר הודו – לאירופה. 

השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון הנוצרי “אל-עאלם אלערבי” (העולם הערבי”) וחוץ מחומרי תעמולה ארסיים נגד יהודים, פורסם בו לראשונה גם ספרו של היטלר “מיין קאמפף”, בהמשכים, ובתרגום לערבית. זה התרגום שאחר כך הופיע באינסוף מהדורות ספרים, בחנויות הספרים במרחב הערבי, עד היום.

העיתון, שהיה בבעלות השגרירות הגרמנית, כמו גם האליטה והממשלה החדשה, הסיתו בגלוי נגד היהודים, גרמו להצרת צעדיהם בשורת חוקים, כולל פרסום תורת גזע, שגם בה, היהודים היו בתחתית. לא היתה מדינה ערבית שבה היתה השפעה נאצית כה גדולה, ישירה, רשמית וממוסדת, כמו עיראק. מורים יהודיים פוטרו, הוטלה הגבלה על מספר הילדים היהודיים בבתי ספר של המדינה, ומאמרי שטנה כולל קריקטורות ארסיות היו עניין יומיומי. כך החל טיהור אתני שמזכיר את הטיהורים האתניים נגד עדות אחרות במזרח התיכון כיום; או בצרפת בת זמננו כנגד היהודים.

השוד השני:

לאחר הפרעות, כאשר הצבא הבריטי חזר לבגדאד (החל מ- 3 ביוני), ו”הסדר” הושב, מונתה ועדת בדיקה למקרה, בראשות אחד, מוחמד תאופיק א-נאאב. זו מרחה את הבדיקה, וסיימה את הפרשה בלא כלום. היא קבעה שמספר הפצועים וההרוגים עומד על 110 בלבד (למרות שהיו בפניה שמות 179 יהודים), והיא אף קבעה שנהרגו “מוסלמים ויהודים”, למרות שהכל כוון רק נגד יהודים. “אך ראש העדה היהודית טען שמספר ההרוגים והפצועים גבוה מזה, וכי גם מספר החנויות והמחסנים שנבזזו גבוה בהרבה ממה שקובעת הועדה. ראש העדה היהודית הגיש תביעה לפיצויים בסך של 271,402 דינארים על רכוש שנבזז, וכן  של 383,878 דינארים על נזק חומרי”.

וכך סיכמה “ועדת הבדיקה“, בדו”ח המגוחך שלה:

        ·   أما رئيس الطائفة اليهودية فيدعي ان القتلى والجرحى أكثر من ذلك وان الحوانيت والمخازن المنهوبه عددها 586 محلا وان ثمن ما نهب منها يبلغ (271,402) دينار ويدعي ان الدور المنهوبه عددها 911 وان الضرر الذي لحقهم يبلغ (383,878) دينارًا.

        ·   اما هذه اللجنة فتشك في صحة هذا الاحصاء لانه لم يكن مبنيا على حقيقة، واذا شاءت الحكومة معرفة الضرر بصورة حقيقية فيجب تشكيل لجنة خاصة لها.

מילת המפתח פה היא: اما, “אבל” (מכאן הביטוי הסלנגי הדוחה “אממה”, שמקורו בערבית-עברית: אַמַא-מה, “אבל מה”).

באשר להרוגים: קבעה הועדה ששום תלונה לא הוגשה, אז אין מה לחקור (הרי מי יעז להגיש תלונה על ההרוג שלו למשטרה פשיסטית, אנטישמית ומטילת אימה, שתכניס לכלא את מי שיתלונן?) וכך נכתב למעלה בערבית: “אבל הועדה הזאת מטילה ספק בנכונות הנתונים האלה (לפיצויים, כפי שהגיש ראש העדה היהודית), משום שאין הם בנויים על עובדות, ואם הממשלה רוצה לאמוד את הנזק בצורה אמיתית, עליה להקים ועדה מיוחדת לצורך כך”.

ברור, ששום ועדה לא קמה עוד. 

השוד השלישי:

אותם נרצחים יהודים נקברו בקבר אחים, באיזור כראג’ אל-נהד’ה של בגדאד, ואף הוקם מן גלעד חצי עגול, פרימיטיבי, ומכוער מלבנים (איני יודע מי הקים אותו, והאם זו יוזמה יהודית). אך מאוחר יותר סולק אתר הקבורה היהודי הזה בידי הממשלה העיראקית, לטובת הקמת מיגדל משרדים, ולא ברור מה עלה עם הקברים והגלעד, שנעלמו.

כך נרצחו אותם יהודים שוב, ולא נודע עוד שהיו בכלל יהודים בבגדד. אפילו קיברו של הנביא יחזקאל, מקום יהודי לחלוטין – הפך למסגד.

           
‘המונומנט’ שהוקם בבגדאד על קבר האחים, ואשר סולק בהמשך בידי הממשלה, התמונה משנת 1946

לערוץ שלנו בטוויטר 

לערוץ שלנו בטלגרם

לערוץ שלנו ביוטיוב

וכמובן לדפים הוותיקים שלנו בפייסבוק: דף קוראי ג’יפלאנט, ודף גיא בכור

למעוניינים לקבל התראות על מאמרים, למייל האישי – ניתן להירשם כאן 

השוד הרביעי:

כיוון שה”פרהוד” הושכח בידי האליטה המקימה של ישראל מסיבות לא ברורות עד היום, כפי שגם הרכוש היהודי העצום שנשאר שם הוזנח לחלוטין, היו שפנו לקבל הכרה של מדינת היהודים, מדינתם, על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. החוק מזכה בתגמולים על הרדיפה הגרמנית.

אלא שכל ועדות הערר דחו את הבקשה.

לא את הכסף אותם שרידים מעטים כבר ביקשו, הם לא צריכים את הנדבות האלה, אלא את ההכרה. להשכיח את ההשכחה. שידעו מה קרה, שיכירו באסון הזה שהועלם, וכאזהרה לתמימים וטיפשים בעתיד. כך נהגו המוסלמים ביהודים, שחיו איתם במשך מאות שנים, ואשר היו חסרי אונים לחלוטין, בהכוונה ברורה מלמעלה. אגב, הפוגרום הזה הביא צעירים כמו אבי, יחזקאל בכור, אל המחתרת הציונית, כולל אימוני נשק (היה סליק של המחתרת במרתף בית אביו, סבי משה (מושי), שהתנגד לציונות), ולבסוף לעלייה ההמונית שזנחה ארץ מקוללת זאת לנצח. לי עצמי אין שום עניין אישי בפרשה, רק התודעה, שהושכחה, וכדי שהדברים לא יחזרו על עצמם.

ולשם כך אני לפחות עושה כאן צדק עם ההיסטוריה.

עתירה לבית המשפט המחוזי נדחתה גם היא, כאשר בית המשפט קבע ש”לא נמצא קשר סיבתי בין הנאציזם לפרהוד, ואין לפסוק פיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים”, וכך נרדפו אותם ניצולים שוב, הפעם על ידי מדינתם.
בשלב הזה נותרה רק תקווה אחת, בית המשפט העליון בירושלים (“לצדק”).