איקארוס הלבנוני והמשיחיות השיעית
“כאשר שהיד הולך בעקבות שהיד”, על מוכת ההיסטוריה, אך אלופת ההמנונים
מאת ד”ר גיא בכור
אפילו סדאם חוסין לא היה עושה זאת באופן כל כך מוצלח: להרוג 215 איש לפחות, כולם שיעים, תוך כמה ימים בעיר הדרומית בצרה, ולהרגיע בכך את המהומה העדתית שם. סדאם נשפט והוצא להורג על אכזריות עדתית בתוך עיראק, אך מה עשתה בדיוק ממשלת עיראק בימים האחרונים? ומי ישפוט אותה?
עיראק היא מדינה אומללה, השבויה בידי הדמוגרפיה שלה, שבה אם השלטון אינו אכזרי וברוטאלי, התוצאה תהיה מהומות דמים ותוהו ובוהו, והנה, סדאם הלך, המשטר כולו התחלף, אך האכזריות נשארה בדיוק כפי שהיתה. כיוון שארצות הברית עומדת מאחורי מתקפת הנגד של ממשלת עיראק, אין איש פוצה פה בעולם. תארו לעצמכם שאנחנו היינו הורגים בברוטאליות תוך כמה ימים 215 איש, ופוצעים כ-600. העולם היה נרעש נגדנו ומרעיש. אך למען יציבות עיראק הכל הרי מותר.
בטרם נבין את הלקחים הגדולים של מה שאירע בימים האחרונים בבצרה, נבחן מה התרחש שם:
ראש מיליציה שיעית קיצונית בשם “צבא המהדי”, מוקתדא צדר, המוצא עכשיו מקלט באיראן, המריד את אנשי המיליציה שלו נגד הממשלה בבגדאד, שברובה היא בעצמה שיעית. המהומות החלו בשני מוקדים: באיזור בצרה השיעי שבדרום, שם החיילים הבריטים אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, בדרכם החוצה; וברבעים השיעיים של הבירה בגדאד. הוא סבר שהוא קורא תיגר על הממשלה, שתגלה רפיון ורפיסות. אך לא כך קרה. “המהדי” הוא האימאם השניים עשר במרטירולוגיה השיעית (המאה התשיעית), זה אשר נעלם, ועוד ישוב. המיליציה הזו אמורה להחיש ולגלם את שיבתו. זו כמובן תפיסה מסטית שאינה בדיוק מציאותית.
ראש הממשלה השיעי של עיראק, נורי אלמאלכי, הכריז בסוף השבוע על אפשרות חנינה לכל נושאי הנשק אם ייכנעו, ומי שלא יעמוד בכך – דמו בראשו, שיטה מזרח תיכונית טובה להתחיל כל מהלך צבאי.
חלק מן המורדים אכן נכנעו, אך הרוב המשיכו לירות, ולכן נקטלו בימים האחרונים בצורה אכזרית. אם הצבא העיראקי ראה שיורים מבניין מסוים – הבניין כולו הופצץ, אין חוכמות. יותר מזה, בשכונות השיעיות של בגדאד, בעיקר מדינת צדר, כאט’מיה ועוד, הופצצו יעדים אזרחיים מן האוויר על ידי מטוסים האמריקניים. איננו יודעים כמה נהרגו מן ההפצצות האלה על שכונות המגורים בבגדאד, אך השיעים ההמומים בבירה הרימו קול זעקה על שאינם יכולים לקבור את המתים הרבים שיש להם, שכן יש עוצר בשכונות האלה, ואין אפשרות להגיע לבית הקברות. עד כדי כך.
לאחר ארבעה ימי לחימה, המורדים השיעים מתחילים להרים ידיים: בבצרה החיים כבר החלו לחזור למסלולם, לאחר שהמנהיג המורד צדר הורה ללוחמיו להפסיק את הלחימה לאור האבידות הכבדות של ארגונו, בעוד הממשלה מודיעה כי תמשיך בלחימה “לטהר את בצרה מן הפושעים”. היום החלו החנויות בבצרה להיפתח, לאחר שבוע בו היו סגורות, ובתי הספר חזרו ללמד, אות נוסף של נורמליות.
באיזורים הסונים של בגדאד, בעיקר בשכונות כרח’ ורצאפה (פעם גרו שם יהודים) הוסר העוצר באופן חלקי, אך הוא עדיין מוטל בשכונות השיעיות. הקרבות בתוך השכונות האלה נמשכים, ויש הדי התפוצצויות, ואין לוקחים שם שבויים, יורים כדי להרוג. המשימה: מבחן ראשון לצבא העיראקי, ודיכוי המרד בכל מחיר. אכן, אפילו סדאם חוסין לא היה מתבייש בדיכוי כזה של מרד שיעי תורן. הוא בטח היה מחייך בשביעות רצון ואומר: אין ספק, אלה העיראקים שלי.
כמה לקחים:
- האמריקנים יכולים להתחיל להתארגן ליציאה.
תמיד טענתי שהאמריקנים עושים טעות על שהם נשארים בעיראק, הם והנורמות המערביות של זכויות אדם שהם מביאים איתם. ברגע שהצבא העיראקי החדש יתחיל להילחם בנורמות המזרח התיכוניות, תיווצר הרתעה אמיתית כנגד הטרור, בדיוק מה שקורה עכשיו. במילים אחרות, אם האמריקנים סבורים שבהישארותם בעיראק הם מחזקים את הצבא העיראקי, הרי שזה כבר מתחיל להיות להיפך. הענישה הכבידה של צבא עיראק מן הימים האחרונים יכולה בהחלט להיות תקדים, ואמצעי מוכח של בגרות ועצמאות השלטונות עיראקים.
- איראן עומדת מאחורי המרידה.
מוקתדא צדר נמצא באיראן, ואתמול יצאו שני שליחים עיראקים לטהראן ולקום, לדרוש מן האיראנים להפסיק את התמיכה במורדים. המתח בין עיראק החדשה לבין איראן הולך וגובר, כאשר מתברר לפרסים שעיראק מתייצבת במחנה הערבי, ולא במחנה שלהם. כך היה בועידת הפסגה הערבית האחרונה בדמשק, כאשר איראן הגיעה, אך עיראק הסתפקה בדרג נמוך, שכן סוריה היא חלק מן המחנה האיראני. אילו חדשות טובות לאמריקנים, וטעה מי שסבר שעיראק השיעית תחבור אוטומאטית לטהראן ולאחמדינג’אד. ההיפך, מתברר, יש סלידה והתרחקות מאיראן, שכן אילו שיעים ערבים ואלה שיעים פרסים. העיראקים רואים בתמיכה האיראנית במרד השיעי אות של בוגדנות איראנית, סכין בגב, וחתרנות מסוכנת. בכל מקרה נורי אלמאלכי ראש הממשלה החזק של עיראק, הודיע כי לא יפסיק את הלחימה בפושעים המורדים, עד שימוגרו.
- העיראקים נחושים להצליח
זו היתה טעות לפזר את הצבא העיראקי, וכדאי לקרוא שוב מדוע, אך עכשיו הוא מתחיל לפעול ככוח משוקם ועצמאי, והברוטליות שהוא מפעיל נותנת את אותותיה. זו ברוטאליות בסגנון סדאם, אולי משום שאין ברירה אחרת בעיראק, שהססנות נתפסת שם כחולשה, ומעודדת את הטרור של אלקאעדה ואחרים. עיראק משתקמת, היא לאט לאט חוזרת אל מחנה המדינות הערביות, ואף החיים האזרחיים בה מתחילים להשתקם. היא חוזרת לאיטה להיות גורם מרכזי במזרח התיכון, לאחר שנעלמה למשך כמה שנים. חושב למימשל החדש במדינה להצליח, וזהו אות נוסף של נורמליות.
- הרתעה אפקטיבית
הפעלת השיטות המזרח התיכוניות מתחילה ליצור הרתעה של ממש מול הטרור שהשתולל במדינה בשנים האחרונות, לאחר שכל מורד מבין כי מעכשיו עומד מולו צבא שלא יהסס להפעיל את כל האמצעים כנגדו, בלי להתייחס יותר מידי לנורמות זכויות אדם, שאינן רלבנטיות במיוחד ברחבי המדינה. האכזריות מולידה הרתעה, שמולידה בתורה רגיעה. הממשלה העיראקית אינה משחקת, את הלקח הזה היה חשוב לה לשדר לכל מורד פוטנציאלי. שוב מתברר הכלל האכזרי של המזרח התיכון: מידתיות תוליד רק הקצנה. ולעומת זאת הקצנה תוליד אצל הצד השני מידתיות וזהירות. לתשומת ליבנו.
- השיעים אינם מקשה אחת
במערב התעורר בשנים האחרונות החשש שתיווצר קשת שיעית רדיקלית מאיראן דרך עיראק, שיתוף פעולה עם סוריה עד לבנון, שתשנה את המזרח התיכון כולו. נכון הוא שיש התעוררות שיעית גדולה, אך יש שיעים ויש שיעים, גם בתוך עיראק וגם בלבנון. האיתאללה הגדול עלי סיסתאני מתנגד להתקפה על ממשלת עיראק ועל האמריקנים, כך שמוקתדה צדא הפרו-איראני הוא בסופו של דבר בבחינת חריג, וכפי שכבר נכתב השיעים של עיראק והשיעים של איראן נבדלים ולעיתים אף עוינים זה את זה. אחמדינג’אד חשב שהביקור הראשון שלו בבגדאד יוביל לברית שיעית, אך הוא התאכזב לגלות שהרבה לא השתנה ביחס החשדנות העיראקי-איראני. באופן אירוני הוא אינו מצליח לייצא את המהפכה שלו אפילו לעיראק השיעית. מה גם שהשיעים בעיראק רואים עצמם נעלים וראויים יותר להנהיג את העולם השיעי, מאשר השיעים של איראן.
בכל זאת שתי הערים הקדושות ביותר לשיעה נמצאות בעיראק (נג’ף וכרבלא) וגדולי הפוסקים בעולם הזה התגוררו תמיד בדרום עיראק, ולא באיראן. די לזכור את יחס ההתנשאות הצונן שאותו קיבל האיתאללה חומייני בשנות גלותו בנג’ף שבעיראק מפי הפוסקים השיעים העיראקים, כדי להבין את רגש האדנות אותו חשים השיעים הערבים לעומת אחיהם האיראנים.
- המאמץ האמריקני בעיראק נותן פירות
לחץ אמריקני לפלורליזם, לקשת של דעות, לחברה אזרחית פתוחה יותר, לביקורתיות מתחיל לתת את פירותיו, ויש כיום דור צעיר בעיראק שרוצה חיים טובים ופשוטים ללא ההגמוניה של אנשי הדת. דווקא בעיראק מתחילים מומחים להבחין בירידה של האסלאם הפוליטי, בדרישה לנורמות מערביות יותר. האם הבשורה הזו תצא מעיראק? האם זו בשורה רחבה? תמיד טענתי באתר שלנו כי עיראק ומצרים הן שתי המנהיגות של העולם הערבי, ואם יש בשורה חשובה, סביר שתצא מאחת משתי מדינות אלה. איני סבור שעיראק מתקרבת לדמוקרטיה, זה ייקח עוד שנים, אך עיראק מתחילה לגלות ניצנים של שפיות, נורמליות ואפילו-אפילו התנגדות למה שכבר נתפס באיזור שלנו באופן אוטומאטי: הדת הפוליטית. אם אני צודק באבחנת המגמה הזו, נראה אותה באופן ברור יותר בחדשים הקרובים. אך זה שוב מוכיח את מה שטענתי בראשית המאמר: עיראק מתחילה לחזור לעצמה, ולגדולתה הטבעית, המנהיגותית, במרחב המזרח תיכוני.
שום דבר אינו פשוט באיזור שלנו, בוודאי לא לאחר הטראומה שהמדינה הזו עברה עם קריסת ההגמוניה הסונית ועליית זו השיעית, אך יש בהחלט התחלות. עוד סממן של נורמליות: בגדאד נחשבה תמיד כבירת המשוררים הערביים, המילה הכתובה והשיר. שנים לא נערך פסטיבל שירה בבגדאד, כפי שזה היה במשך עשרות שנים. השנה, פסטיבלי האביב והקיץ – חוזרים.
◄אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה. ניתן פשוט לרשום את החברים ישירות למוקד שירות ההתראות.
◄למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים כאן.
ארצות הברית בלמה את הטרור בעיראק וייצבה את המדינה. איך היא עשתה זאת?
הקרב על רחוב חיפה
סוד זרוע הנצחון המזוייפת, ואנחנו. ומהו הסוד האמיתי?
