האגוז, מגדל הפעמונים הסורי, וזמן קריסת האשליות

דינג-דונג: היום אתה למעלה, מחר למטה. עם התפוררות מגדל הפעמונים הסורי ותחילת קריסתו, נופלת כעת אל התהום שורה של אשליות מסוכנות, שגם לנו היה בהן חלק. בלבול, דיסטורשן והנחות מיושנות. לפנינו עשר הפלות של פסלי משפחת אלאסד:  

1.      האשליה של אובמה. מאז עלה לשלטון בארצות הברית פינטז ברק אובמה על בעל ברית סורי בדמותו של בשאר אלאסד. הוא חיזר אחריו, שלח אליו שליחים ונגידים, זכה לתמיכת עיתונאי חצר כתומאס פרידמן, ולבסוף החזיר את השגריר האמריקני לדמשק, למורת רוחם של רבים. לא עזרו האזהרות מישראל או מידידי ישראל בקונגרס האמריקני. אובמה באמת קיווה לידיד, שיעזור לו לצאת מעיראק בשלום. אילו היו כמובן אשליות, הנפוצות כעת עם הרוח. אסד הינו עלווי-שיעי, חבר נאמן במסדר השיעי לצד איראן וחיזבאללה, ולא היתה לו שום כוונה לעזוב. במקום שיעזור לאובמה לצאת מעיראק, שיקע אותו עכשיו עוד יותר בסוריה ובמזרח התיכון. זו הסיבה מדוע אובמה לא רודף את אסד, כפי שהוא רודף את קדאפי. הרבה הגיון בהבחנה בין שני הרודנים, הרי אין. 

2.      האשליה של ארדואן. חצי שנה לפני הבחירות הכלליות בטורקיה, מאויימת התיזה של ארדואן, לפיה על טורקיה לעזוב את הברית עם ישראל, ולכרות ברית אסטרטגית עם הערבים, ובראשם בשאר אלאסד, קדאפי, חיזבאללה ועוד. הטורקים, למי שמכיר אותם, בזים לערבים ורואים בהם ברברים, אך ארדואן הצליח לשכנע. עכשיו נדהמים הטורקים לראות את סוריה לקראת התפרקות, החבלים הכורדיים עוד עלולים לחבור לאלה שאצלם ובעיראק, ולמשוך לכיוון מולדת כורדית, ומה עולל להם ארדואן? שכנע אנשי עסקים טורקיים להשקיע כמליארד דולר בסוריה, פתח את הגבולות ללא צורך בויזות בין שתי המדינות, ועכשיו הכאוס העדתי עוד עלול להתפרץ אל טורקיה, מדינה מסוכסכת עדתית בעצמה. 

3.      אשליית ישראלים שכוונותיהם בוודאי טובות. במשך ארבעים שנה לא מפסיקים לטעון באזנינו ישראלים מסויימים ששלום עם סוריה, ויתור על רמת הגולן, כל אלה יביאו לנו את השלום הכלל איזורי המיוחל. סוריה היא המפתח לכל, זו היה הסיסמה. אנחנו נלחמנו ב-Gplanet נגד התיזה הזו, וקבענו שסוריה אינה מפתח, אפילו לא לעצמה. באחד המאמרים המפורסמים ביותר באתר (חצי מליון קוראים) טענו שאם הגולן יעבור לידי הסורים הם יישבו אותו במליון איש, מסוכסכים זה עם זה ובטרור, וכל המערכת הזו עלולה להגיע אלינו, לגליל. תגידו תודה עכשיו שהגולן ישראלי, והוא ישמש חיץ בין מלחמת העדות והשבטים הצפויה בסוריה, לבין הישוב בעומק ישראל.

תיאוריית השלום עם “סוריה” מתנפצת עכשיו ברעש גדול, למגינת ליבם של פוליטיקאים או של גורמים בתקשורת בישראל, כאשר ברור כבר אופיו הברוטאלי של המשטר הזה. כך גם אשליית אסד הנחמד. במשך שנים מכרו לנו את אסד כדמות חביבה, סטייל “ארץ נהדרת”, שבקלות נוכל לסגור איתו עיסקה על שולחן שש-בש, פשוט אנחנו לא התאמצנו מספיק. אבל הדמות האמיתית של עריץ בן כת קטנה ומאויימת, שחייב להיות אכזרי, את זה לא כל כך הראו לציבור שלנו. ואפילו אם בשאר אלאסד יישאר בצורה זו או אחרת בשלטון, האם זה המישטר איתו אנחנו רוצים שלום?

◄שלא תגידו לא ידענו 

4.      אשליית הגרעין. גם אסד וגם קדאפי השתעשעו ברעיון הפצצה הגרעינית, כדי להגן על עצמם מפני האיומים החיצוניים, בדיוק כפי שאיראן משתעשעת עכשיו ברעיון הזה ממש. אך ברגע האמת אילו לא האיומים החיצוניים שמפילים את העריצים האלה, אלא דווקא בני עמם, אלה שנשק גרעיני לא רלבנטי בכלל בנוגע אליהם, וכי השליטים יפציצו את ארצותיהם בפצצה גרעינית? מאו טסה טונג קבע שפצצה גרעינית היא נמר של נייר, וזה נכון גם הפעם. לא ישראל היא האוייב של המשטרים האלה, אלא בני עמם שלהם. הגרעין לא משנה ולא מזיז כאן, וזהו לקח גם לאיראן. 

5.      אשליית  השלום עם משטרים. עכשיו ברור לנו כבר ששילמנו מחירים כבדים לשלום שאין לו לגיטימציה עם משטרים, עם מנהיגים, שאם ילכו, יילך גם השלום, אך את המחיר ששילמנו לא נקבל בחזרה. זה צריך להיות לקח להבא לכל תהליך שלום, כולל זה עם האליטה של אבו מאזן וסלאם פיאד. לשלום שאין לו לגיטימציה  ציבורית ערבית – לא יהיה קיום, וחבל על הויתורים ועל היסורים שלנו. 

6.      אשליית הלאומיות הערבית. במשך כמעט מאה שנה אנחנו שומעים על הקמת מדינות הלאום, על הימנונים לאומיים וצבאות ערביים ממלכתיים. קמו עיראק, סוריה, ירדן, מדינות צפון אפריקה והמיפרץ הפרסי. אך ברגע האמת, הרבה מזה פשוט מתנדף. האם יש עדיין עיראק, או רק עדות הלוחמות זו בזו? האם קיימת עדיין לוב, או זו מלחמת שבטים? סוריה הנקרעת עכשיו? המחנות בלבנון ששונאים זה את זה. המגדירים העדתיים-שבטיים עולים על המגדירים הלאומיים ודוחקים אותם לשוליים. חזרנו עכשיו לשנת 1919, השבטים יחליטו, לא עוד המדינות, שמתבררות כיצירים מלאכותיים מפח.

זה אמור להדאיג מאוד את העדות הזעירות, כמו הנוצרים למשל, שאין להם כבר קיום במזרח התיכון, באין מדינת לאום שתגן עליהם. איפה האינטלקטואלים הערביים, כדוגמת עזמי בשארה, ששמחו על המהפכות הערביות של היום, והציגו אותן כשחר דמוקרטי? עזמי בשארה הנוצרי, שאינו אומר מילה אחת על חיסול אחיו הנוצרים, במדינות “המשוחררות”? איפה הם אותם חברי כנסת ערבים שנסעו לדמשק לנשק את ידיו של בשאר אלאסד, ומשם מתחו ביקורת על מצב זכויות האדם בישראל? לאומיות מפח, אילוזיות מפלסטיק. 

7.      האשליה של חמאס וחיזבאללה. אין לי ספק שהתערערות המשטר בסוריה השפיעה על החלטת הכניעה של הפלגים בעזה לקבל הפסקת אש. הם יודעים שהמפגינים בסוריה צועקים “לא חמאס ולא חיזבאללה”, כיוון שהם רוצים שסוריה תשקיע את הכסף שלה פנימה, והם שואלים את עצמם מה יקרה עכשיו עם מנהיגי חמאס והג’יהאד היושבים בדמשק, ח’אלד משעל ורמדאן עבדאללה שלח. האם הם יוגלו לטהראן הרחק-הרחק? חמאס והג’יהאד יזהרו עכשיו מהסתבכות מחודשת עם ישראל, בשעה שהעורף שלהם עלול להיחתך.

בכלל הארגונים האלה, כולל חיזבאללה, צריכים להיות מודאגים, משום שסוריה היא האינפוזיה שלהם אל העולם, ולא לעולם חוסן. הם פינטזו שהם מעצמות אדירות, והנה, נותרו אירגונים מבודדים, מאויימים ודי יתומים. ככה זה כששמים את כל הקלפים על בעל ברית אחד באיזור, מקבלים קורי עכביש. 

8.      האשליה של איראן. איראן נשארת עכשיו לגמרי לבד. בעולם כולו אין לה אפילו ידיד אחד. סוריה, כמדינה מצורעת- בעצמה היתה ידידתה, תמכה בה, ונתנה לה מראית עין של סולידריות. אבל מי נשאר למשטר בטהראן עכשיו? הרי המורדים בסוריה הם סונים, שאיראן היא יריבתם בפוטנציה. המשטר מרגיש מבודד, וחמור מכך, רואה בסוריה את מה שעלול לקרות לו עצמו. איפה האשליות על “יצוא המהפכה”? הסונים מתארגנים להשיב מלחמה שערה לשיעים, וגם במסגרת זו יש לראות את מה שקורה בסוריה. עליית השיעים (15% באסלאם בלבד) היתה מלאכותית, ועכשיו הם משלמים את המחיר. סוריה היא תמונת ראי הפוכה של עיראק, מבחינה עדתית. 

9.      האשליה של אמ”ן מחקר. במשך שנים מחזיק אמ”ן-מחקר, גורם ההערכה הביטחוני המרכזי, בהערכה פומבית בעד הצורך בהסכם שלום עם סוריה, כולל העברת רמת הגולן לידיים סוריות, וכל זה לטובת הביטחון בישראל, כמובן. עוד קונספציה ותיקה, כמו הערכת הצבא על 18 שנות שהייה ארורות בלבנון “למען הביטחון”. למזלנו הערכת המחקר הצבאי בנושא הגולן לא התקבלה, והוא צריך לבצע בעצמו בדק בית באשר לבסיס הערכותיו, ובכלל האם על צבא להתערב בנושאים מדיניים. תארו לעצמכם שעכשיו הגולן היה סורי, עם מליון מתיישבים סורים חדשים. אלוהים ישמור. 

10.  אך האשליה הקשה מכל, הקיומית, היא זו של בשאר אלאסד עצמו ו”עידן המהפכות”. האומלל, כאשר מובארק יריבו הודח  – הוא שמח ועלז, והסביר שאצלו זה לא יכול לקרות הרי הוא “נגד ישראל וארצות הברית”. אך אבוי, אצלו זה יהיה גרוע יותר. ישראל כבר אינה משחקת הרבה תפקיד בפוליטיקה הערבית המתקרבת אל גרעיני האמת, ומתרחקת מן האילוזיות, וזה הגיע וגם יגיע אליו.

כאשר ראיתי את מגדל הפעמונים הסורי צוהל על המהפכות הערביות (הרחוקות ממנו), ומצלצל בהתלהבות בפעמוניו, רציתי לומר לו: מה אתה צוהל, או מעמיד פנים של צוהל? הרי האגוז הזה שאתה מכניס הביתה, רעיון המהפכות נגד השליטים העריצים, יחסל גם אותך, וסוריה תיכחד. אך עכשיו אולי כבר מאוחר מידי.