כאן השיר, בקולו של ניזאר קבאני (בתמונה). השיר הוא ארוך מאוד, כולו קינה על אומללותם של הערבים, ואני נטלתי רק את הבית הראשון. עכשיו לסורים יש סיבות הרבה יותר מוחשיות לקונן. מתברר להם, שהקינה על “הסכסוך איתנו” היתה בבחינת מותרות. 

היא היתה דווקא האושר, והם לא הבינו. 

התבוסה? גם המשורר לכוד: הוא הרי היה צריך לשמוח “על סוף המחשבה שהובילה אל התבוסה”, אך גם הוא כלוא בתוכה, מתאבל.

ולכן את הנזק הקשה ביותר הם גרמו למי שבחר בהם כמקשה אחת: הציבור הערבי בישראל, אותו הם כלאו בגטו “הַשָּׂפָה הַקְּדוּמָה”, וב”מַּחְשָׁבָה, שֶׁהוֹבִילָה אֶל הַתְּבוּסָה”, והתגובות כלפיהם ברשתות הציבור הזה, הן איומות ולעגניות, בשל חובבנותם הפוליטית.

ביום שתקום רשימה ערבית שתשאף להשתלב במדינת היהודים, ולא להחליף אותה, אז ייוולד הדו-קיום האמיתי. אך זה יהיה קשה, משום שבאיחוד ארבע המפלגות הערביות (שאותו חובה לפרק), יצרו הח”כים הערבים עוד משטר ערבי דכאני טיפוסי, שדורס כל מי שעומד בדרכו.

וכמו בפזמון חוזר, למה הובילו אותם בכירים ערבים? כידוע לנו כבר, דוד אחר דור – 

אל אי המתים: