אין זה מפתיע, שראש “המכון למחקרי בטחון לאומי” התפטר מתפקידו. זו עמותה פרטית ממומנת בכסף זר, עם שם מפוצץ המתחזה לממלכתי, שאין בה לא בטחון, ולא לאומי (INSS).
אין מנוס מההתפטרות הזו, משום שכל הערכות היסוד של המכון הפרוגרסיבי – קרסו, ואנשיו נותרו בפני דרך ללא מוצא. ‘אפקט פרח הצבעוני’ שלנו בלע גם אותם, ובעצם אפשר לסגור את ה”מכון” הזה, שאם היינו מיישמים, חלילה, את המלצותיו, ישראל פשוט לא היתה.
מה היו הטענות המרכזיות של “המכון”, לאורך שנותיו?
לא יהיה שלום עם מדינות ערב, בלי להתאבד קודם עם ישות טרור עצמאית במרכז הארץ – קרס.
האביב הערבי יוליד דמוקרטיות ערביות – קרס.
לתת את הגולן יביא שלום, עם רוצח ההמונים בשאר אלאסד – קרס.
חבל שלא נתנו לו את הגולן, זה היה מונע את מלחמת האזרחים שם – קרס.
לא תהיה כלכלה ישראלית משגשגת בלי מדינת אויב בתוכנו – קרס.
מדינה פלשתינאית יכולה לקום על גוש דן, עם “הסדרי בטחון” (הם אפילו הכינו “תוכנית”, מה אתם יודעים) – קרס.
העברת השגרירות האמריקנית לירושלים: “לא היה מאי מסוכן כזה מאז 1967” – קרס.
תוכנית הגרעין של חוסין אובמה היא טובה – קרס.
העם המומצא “תכף יתפוצץ” – קרס.
ה”התנתקות” תהיה מודל מוצלח גם ליו”ש – קרס.
הסכם אוסלו יבנה אמון בין הצדדים לקראת שלום – קרס.
ישראל הפכה למעצמה דווקא בגלל שלא הקשיבה לעצות האלה, למזלנו. המכון הביא “שלום”, לא שלום, ולכן הגיע לסוף דרכו. אין בו צורך, ויש כבר הערכה לאומית מרכזית, ג’יפלאנט, אתר בו מתכנסים גם הציבור הישראלי, וגם מקבלי ההחלטות.
ומה המשעשע מכל?
שאחרי שכל הערכותיהם התרסקו, עוד מזמינים אותם ב”תקשורת” לראיונות. זה מזכיר לי את הרפתקאותיו של מר קרפד האומלל בספר “הרוח בערבי הנחל” (The Wind in the Willows), שלאחר כשלון כל הרפתקאותיו, ובאופן המביך והמשעשע ביותר (גנב מכונית, נמלט מבית הסוהר מחופש לכובסת, גנב סוס מבעלת סירה בתעלת מים, וניצל רק בזכות ידידיו הטובים), עוד תכנן לצאת למסע הרצאות, וכך התכוון לכתוב בתוכניה:
נאום מאת הקרפד (יישמעו עוד נאומים מאת הקרפד בהמשך הערב);
הרצאה מאת הקרפד. תמצית: מערכת בתי הסוהר שלנו, דרכי המים באנגליה הישנה, סחר סוסים, וכיצד לסחור;
הרכוש, זכויותיו וחובותיו, חזרה אל הקרקע, בעל אחוזה אנגלי טיפוסי;
שיר מאת הקרפד (יצירה שלו).
