מאת ד”ר גיא בכור
“פצצה (גרעינית) אחת די בה כדי להשמיד את ישראל, בעוד שכמה פצצות גרעיניות מישראל לא ישמידו את איראן”.
מי השמיע את המשוואה המצמררת הזו? אחמדינג’אד? האיתאללה עלי חמנאי, (בתמונה), המנהיג הרוחני השמרני והקודר של איראן? ואולי האימאם חומייני המייסד בעצמו? לא ולא. אמר זאת הנשיא לשעבר של איראן (בשנים 1989-1997), אכבר האשמי רפסנג’אני. זה אשר נחשב במערב כפרגמטי, סביר, יש גם המתארים אותו כמתון. בבחירות האחרונות (2005) הוא הפסיד לאחמדינג’אד, לצערו של המערב.
היה זה הנשיא רפסנג’אני שבשנות נשיאותו חזרה איראן לפרוייקט הגרעיני השאפתני שלה, ולא עזרו קריאותיה של ישראל למדינות העולם. שם טענו שמדובר בנשיא איראני מתון. הפרוייקט הזה המשיך, ואף התגבר, בשנות כהונתו של הנשיא האיראני הקודם (1997-2005), מוחמד חאתמי, זה אשר הקסים את המערב ב”מתינות” שלו, ולכן גם הרדים אותו. בתקופה הזו היה לישראל כמעט בלתי אפשרי לטעון שאיראן מסכנת אותה או את היציבות העולמית. עד שהגיע אחמדינג’אד, ופשוט הציל אותנו ואת המאבק נגד הגרעין האיראני.
מחמוד אחמדינג’אד איחד ברהבתנותו, ביומרנותו ובגסות הרוח שלו את העולם כולו נגד איראן, בשורה של החלטות במועצת הביטחון, ועוד היד נטויה. אחמדינג’אד הוא גלגל ההצלה של הקו הישראלי ושל הסברתה מול איראן. מבחינתנו הוא נכס, שיש לקוות שיתמיד ויישאר.
לקראת הבחירות הפרלמנטאריות שהתקיימו בסוף השבוע ברחבי המדינה הייתי קצת מודאג, פן איזה ליברלים יצעדו קדימה בפרלמנט, וירדימו מחדש את העולם, למרות שידעתי שהדבר אינו אפשרי, לאחר ששליש המועמדים לבחירות כבר נפסלו, כולם מן הליברלים. ובכל זאת.
כאשר נודעו התוצאות, ומדינות המערב כבר הספיקו לפסול אותן, רווח לי. שוב נראה את הקיצונים ביותר, המוקיונים, וחסרי הרלבנטיות, מקבעים את סדר היום האיראני, כנגד העולם כולו. מתגרים בארצות הברית, אירופה ורוסיה. מאיימים נגד הגלובליזציה, מתריסים נגד כל מה שהעולם מאמין בו. איראן תמשיך במדיניות ההתאבדותית שלה, הכל בסדר.
אחמדינג’אד, שכרגיל במחנה האסלאם הפוליטי מכריז ניצחון גם כאשר מדובר בתבוסה, קבע כי ניצח, ואכן הוא ניצח, אך התמונה מבחינתו אינה כה פשוטה.
נכון שבסך הכל קיבל המחנה השמרני רוב ברור של 163 מושבים מתוך 290 של המג’לס, המעין-פרלמנט של איראן, לעומת 44 לגוש הליברלי בהנהגת הנשיא הקודם חאתמי, אך הרוב הגדול הזה ממלכד. הוא כולל אחוז גבוה ממפלגה שמרנית-פרגמטית שאינה כפופה לאחמדינג’אד, בהנהגת עלי לאריג’אני, בעבר מי שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי ונשא בתיק הגרעיני. בין לאריג’אני לאחמדינג’אד שוררת קרירות וגרוע מכך. מפלגתו של אחמדינג’אד נקראת “החזית המאוחדת של השמרנים”, וזו של לאריג’אני “הקואליציה הרחבה של השמרנים”. פרשנים בטהראן מעריכים כי בנושאים רבים יקימו הפרגמטים של לאריג’אני קואליציות דווקא עם הליברלים, להביך את המשטר הכלכלי והפוליטי של הנשיא אחמדינג’אד, שבשנה הבאה יעמוד לבחירות בעצמו. גוש האמצע אינו מעוניין שאחמדינג’אד יישאר נשיא.
אין זה קל לשלוט במדינה כה רחבה כמו איראן, וכה מפולגת בעדות המרכיבות אותה. לא רבים יודעים אך הפרסים הם מיעוט באיראן, עם פחות מ- 50%. הרוב הם קואליציה של כעשרים עדות, שהגדולות ביניהן הן האזרים, המזנדאראנים, הכורדים, הערבים, הבלוצ’ים, הטורקמנים ועוד ועוד. לשימת לב: המנהיג הרוחני של איראן, האייתאללה חַמֵנַאִי, הוא בעצמו בן המיעוט האזרי. ומי יאחד את כולם גם יחד? אנחנו כמובן.
אכן, הקמת מפלגת אמצע כמו זו של לאריג’אני הצילה את השמרנים מהטיה של מצביעים לכיוון הליברלי, אך היא גם תעשה את חייהם קשים יותר.
למשל התיק הגרעיני, אשר לאריג’אני התפטר ממנו לפני כמה חדשים, בלי לנמק. ההערכות הן שהוא סבור שלאיראן אין ברירה אלא למלא אחר הוראתו המפורשת של העולם להפסיק להעשיר אורניום, אחרת המחירים שהיא תשלם בעתיד יהיו בלתי נסבלים. על כך עוד נראה ויכוחים לוהטים בטהראן.
וזו הנוסחה הקובעת:
לפרלמנט, לנשיא, למפלגות ולמשחקי ה”בחירות” אין הרבה השפעה וחשיבות באיראן. הם נועדו לרכך את דרכה של המהפכה, ולשמור עליה מפני אומות העולם. בתקופת אחמדינג’אד הם דווקא תוקפים את המהפכה, ומקשים עליה ועל דרכה.
מי השמות שמוזכרים כרגע להתמודד בשנת 2009 נגד אחמדינג’אד?
מוחמד קאליבאק, ראש עיריית טהראן, חבר מפלגת האמצע של לאריג’אני (גם אחמדינג’אד החל את ההתמודדות לנשיאות מתפקיד ראש עיריית טהראן);
האשמי רפסנג’אני, נשיא קודם, ויו”ר קודם של המג’לס, יליד 1934
מוחמד חאתמי, נשיא לשעבר, יליד 1943;
עלי לאריג’אני עצמו.
*
ועוד מילה על תוצאות ביקורו ההיסטורי של אחמדינג’אד בבגדאד: ובכן, בניגוד להכרזותיו של אחמדינג’אד על הישגים רבים ועל הידוק שיתוף הפעולה טוענים מקורות אמריקניים מבגדאד, לאחר שתודרכו בידי המנהיגות השיעית של המדינה, זו אשר נועדה עם אחמדינג’אד: “הביקור לא הביא שום פריצת דרך, ואחמדינג’אד הבין כי עיראק היא חלק בלתי נפרד מן העולם הערבי. אין בכוונתה להצטרף אל איראן הפרסית”. כדי לחזק את הכיוון הזה לוחץ עכשיו סגן הנשיא דיק צ’ייני, המבקר באיזור, על שליטי מצרים וסעודיה, לשלוח שגרירים לבגדאד, ולנרמל בכך את הקשרים הדיפלומטיים עימה, לראשונה מאז הפלת משטר סדאם חוסיין.
למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן. אנא, סייעו לאתר, ושלחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
התפטרות לאריג’אני: האם מראה אירופי עוזר נגד סנקציות?
ומה באמת עדיף לישראל?
על השליח שירד מן השמים
