מה שלומך, אדון אחמדינג'אד? על שני מיתוסים מקובלים – ושלילתם המפתיעה

מאת ד”ר גיא בכור

רבים סבורים שהשיעים הם נוקשים מן הסונים, קנאים יותר וסגורים יותר, זו הדעה הרווחת. אלא שמבחינה דתית דווקא אין זה כך, אולי ההיפך, וכל זאת בגלל סגירת שערי האג’תיהאד (ijtihad), דהיינו הפרשנות העצמאית של הדת.

 

מקובל להניח ששערי הפרשנות העצמאית של הדת נותרו פתוחים באסלאם הסוני עד למאה העשירית לספירה. למה כוונה? שמלומד בעל משקל (מוג’תאהד) יכול היה לצאת נגד ההלכות של קודמיו. אלא שבמאה העשירית מקובל לחשוב ששערי ההלכה נסגרו. ולכן מלומד לא יכול לצאת נגד קודמיו, אלא לכל היותר לפרש אותם אחרת, דהיינו סטייה קלה. מצב זה גרם לשמרנות, יש אומרים לקיפאון, ובמידה רבה כך המצב גם ביהדות, לאחר נעילת ההלכה והתלמוד. לדוגמה: הרב עובדיה יוסף יכול לפרש את קודמיו, לא לצאת כנגדם באופן חזיתי.

 

אך אין הדבר כך באסלאם השיעי, שכן שערי ההלכה מעולם לא נסגרו על פי האסכולה השיעית, ולכן יכול לקום חכם בדת, אשר יקבע הלכה הפוכה לגמרי לקודמיו! האסלאם השיעי הוא פרגמטי, אם כן, יותר מן האסלאם הסוני, ופתוח לשינויים. ה”קיפאון” שמדובר עליו באסלאם הסוני, לא חל עליו.

 

האימאם חומייני אמנם היה אייתואללה, דהיינו “מקור חיקוי” (“מרג’ע תקליד”) מוסכם (אם כי היו גדולים ממנו בהלכות הדת), אך הוא יכול היה להורות על הלכה חדשה, בתפיסת הדת, המדינה ומקומו של המשפטן הדתית (פאקיה), כמי שאמור להנהיג את העם (וילאית פאקיה). כך שדווקא באסלאם השיעי יכול לקום מלומד דתי אשר יקבע את ההיפך, והדבר יתקבל. משקלם של כוהני הדת השיעיים גדול יותר מראש, מאשר מקביליהם הסוניים. מה אנו למדים מכך? שמהפכה כמו באיראן יכולה היתה לקום קודם כל במדינה שיעית, ולאו דווקא במדינות סוניות כמו מצרים או סעודיה.

 

*

 

בדיוק באמצע שנות התשעים פניתי ללמוד את השפה הפרסית, באוניברסיטת תל אביב, עד לרמת “פטור”, כלומר קריאת עיתון בפרסית ללא מילון. את השפה הזו למדתי באינטנסיביות רבה אצל ד”ר דוד ירושלמי, אחד המורים הדגולים שפגשתי לשפות, נלהב, עדין וידען. ממנו רכשתי את אהבת הפרסית.

 

בניגוד למה שאתם חושבים, השפה הפרסית היא שפה עדינה, רכה, שיש בה תארי כבוד מחייבים, נימוס והערכה מחייבת לזולת. היא שפה פרגמטית, שמוכנה לשינויים (ראו למשל בהמשך את השימוש הנרחב בהטייות הפועל كنم
(מיקונם) ליצירת פעלים חדשים), ואין היא קנאית כשפה הערבית, שפת הקודש של הקוראן, אשר מנעה מסיבה זו חידושים, ומונעת עד היום. היא כה משקפת את התרבות הפרסית, שמעריצה את האמנות העדינה, המיניאטורה. יש אימרה ידועה שאומרת: אצל הרומאים המשפט היה העיקר, אצל הערבים השירה, ואצל הפרסים – האמנות. יש בכך לא מעט.

 

פרסית היא שפה קלה לעומת ערבית או תורכית, נעימה ומתרוננת, שאין בה יוצאים מן הכלל. למרות שיש בה השפעות רבות מן הערבית, כמובן בגלל האסלאם, אין היא נשמעת כערבית.

פרסית היא שפה שהתחביר שלה מדוייק להפליא, ומי שרוצה ללמוד אותה על רגל רגל אחת הרי כלל הברזל, שלעולם אין לסטות ממנו:

 

נושא, מושא, ת.זמן, ת. מקום, פועל (נשוא)

 

לדוגמה: אני את התיק אתמול לשוק לקחתי.

 

זו הסיבה שעולים מאיראן תמיד שמים את הפועל בסוף המשפט. האותיות הן האותיות הערביות, בתוספות קלות. השאה ביקש לבטל את האותיות הערביות, כאתאתורכ בשעתו, אך ויתר לבסוף על הרעיון.

 

הבסיס על רגל אחת:

 

הפועל to be  הוא פועל חשוב: هستhast

אני – man من

הסיומת של “אני” נגמרת תמיד ב- am. הסיומת של – “אתה”, נגמרת ב- י.

 

ולכן:

I am  – man hastam

You are – tu hasti

 

יש לי:

I have – man daramدارام

You have – tu dari

 

פועל חשוב שלישי: לעשות (קונד)

 

I do – man mikonam ميكنم

You do – tu mikoni

 

כיצד שוללים בפרסית: פשוט מאוד, מוסיפים נ’  neבתחילת הפועל.

 

ולכן: אני לא עשיתי – man nemikonam

 

הפועל מיקונם הוא שימושי מאוד בפרסית, שכן בעזרתו יוצרים הרבה פעלים חדשים:

 

אני שולח פאקס: man fax mikonam

אני “עושה טלפון”:  man telephon mikonam

אני מתרגם: man targame mikonam

אני חושב: man phikr mikonam

אני עובד: man kar mikonam

 

הבנתם. לא מסובך.

 

עוד פועל חשוב שנגזר ממיקונם: לדבר. אני דיברתי: sohbat mikonam صحبت ميكنم (בניגוד לערבית, שבה ח’ וח, בפרסית את האות ח מבטאים כה’. את האות ח’ מבטאים. עוד נקודה: את מה שבערבית מבטאים כאות ארוכה, דהיינו שיש אחריה אלף: סלאם, בפרסית נבטא או, סלום. ולכן הנשיא לשעבר ח’ותמי).

 

“אני מדבר פרסית טוב מאוד”: נכתוב: “אני, את השפה הפרסית טוב מאוד מדבר”:

 

Man zabone Pharsi kheili khob sohbat mikonam

 

טוב מאוד – kheili khob (ח’יילי ח’וב)

שפה – zabon

בפרסית סמיכות מקבלת צירה, ולכן zabone

 

עבודה – kar

בית – Khane

ולכן בית חרושת – kar khane

מכאן המילה המוכרת לבני הנוער – קארחנה, כשהכוונה אצלנו לסצינת הריקודים. מי שיודע פרסית, יודע שהכוונה במונח היא ללגלג על הסצינה הזו, שהיא תעשייתית כמו בית חרושת.

 

עוד מילה שתסביר לכם משהו במיתולוגיה שלנו, לסיום השיעור הקצר:

 

איפה – קוג’ה كجا

 

זוכרים את השיר “רכבת לילה לקאהיר” של להקת “משינה”?

והצעקה: “גילה גילה בוג’ה בודי?”

 

Bud– זו הטיית hast  בעבר: הייתי.

 

אני הייתי – man budam

את היית – tu budi

 

ולכן הפירוש של המשפט הוא:

גילה, גילה, איפה היית?

(מכאן אתם מבינים שחברי הלהקה טעו, ושרו “בוג’ה” במקום “קוג’ה”. כמה אירוני, משפט אחד בפרסית נקלט בישראליות שלנו, וגם הוא באופן משובש)
 

מי שירצה להמשיך בנושא, אני בטוח שיש אתרי אינטרנט שיכולים לעזור בכך. היום ממילא הכל נגיש, בקצות האצבעות. אפילו פרסית. האלה שומא צ’טור אסת, אע’ויי אחמדינג’אד?

איראן האמיתית, שעוד תחזור


ערה אינפורמטיבית: המודעות באתר עוזרות בקיומו.

למאמרים נוספים על איראן.


הנס של העברית 

סוד הספר הנעלם ופצצת האטום האיראנית