מאת ד”ר גיא בכור
מי אחראי ל”נכבה”, לאסון, אותה מציינים הפלסטינים, ורובם אינם מכירים כלל את ההיסטוריה של עצמם, אלא את ההיסטוריה המומצאת שלהם, אותה המציאו בעצמם? על פי התפיסה המקובלת – ישראל כמובן. היא, בכוח עדיף, בברוטליות, פשוט גרשה אותם, כפריים שלווים, מארצם, ולכן עליהם לשוב אליה; למרות שמאז שנות הארבעים עשרות מליונים של פליטים בעולם כולו שינו מקומות מגורים והתיישבו, בעיית “הפליטים” הפלסטינים נותרה על כנה, כמובן מסיבות של מאבק נמשך בישראל.
ומה האמת?
הנכבה היא קודם כל מצב אליו הגיעו הפלסטינים בעצמם, בדיוק כפי שקורה כיום. באופן אירוני המאורעות החדשים שלהם פרצו ביום הנכבה ההיסטורי.
באינתיפאדה הראשונה של המאה העשרים, זו אשר פרצה נגדנו בשנת 1936 ונסתיימה בשנת 1939, (אנו קראנו לכך המאורעות), רצחו פלסטינים כ- 6,000 פלסטינים מסיבות שונות, במהלך של טרור פנימי מחריד. האנתיפאדה היתה כנגד הישוב היהודי, אך תוצאותיה הפנים פלסטיניות היו הרסניות. וכיוון שהישוב הערבי הכריז על שביתה כללית שנמשכה שנים, קרסו בשנת 1939 הכלכלה והחברה הפלסטינית לחלוטין. השביתה הגדולה הביאה לחורבן כלכלי ולוואקום מנהיגותי, שכן האליטה הפלסטינית המאוימת, היגרה מכאן לעבר מדינות ערב או אירופה. כנופיות שלטו בארץ, איימו על פקידי ממשלה, רצחו בעלי אחוזות, וכפו לבוש אסלאמי.
כך למשל בשנת 1938, בלב המאורעות, לא היתה עוד הנהגה לערביי הארץ חוץ מכנופיות, שוד, פרוקטשן ורציחות. המופתי חג’ אמין אלחוסייני, שהפעיל את הכנופיות מחוץ לארץ, בדיוק כמו שקורה כיום, דרש ביפו, בה שלטו אנשיו, להחליף את התרבושים בכאפיה ועקאל. היתה גם קריאה להחרים את הנוצרים הערבים.
בספטמבר 1938 אסרו הכנופיות ששלטו בערים יפו וחיפה להאיר בחשמל את הבתים בטענה שזהו חשמל יהודי מתחנת רוטנברג. תוהו ובוהו בכל. באותו חודש הדואר הערבי פסק, רכבות פסקו, תחנות משטרה הוצתו, פקידי הממשלה הפסיקו להגיע לעבודה. שוטרים פוטרו. האדמיניסטרציה הערבית נעצרה, בנקים נבזזו, רעב היה בארץ. זאת בשעה שהאדמיניסטרציה היהודית, הנפרדת מזו הערבית, שגשגה והתפתחה. הבריטים לא התערבו בנעשה, האליטה הערבית פשוט ברחה כל עוד נפשה מן הארץ. נשאר ואקום. כאשר נדרשו החלטות אמיצות, למשל “החלוקה”, או מה לעשות בשנת 1948, פשוט לא היה מי שיחליט: החורבן שרר בכל.
זו הנכבה הפלסטינית האמיתית, וכמו היום, אי אפשר להפיל זאת על ישראל. מבחינת הפלסטינים, האנתיפאדה השניה ומה שמתרחש אצלם עכשיו – זו הנכבה השניה, והם שוב המיטו אותה על עצמם במו ידם.
זו הסיבה שבשנת 1948 ייחלו הפלסטינים לעזרה ערבית מבחוץ ולהנהגה מבחוץ, ערבית, שכמובן בגדה והונתה אותם, כרגיל.
הנה לנו עדות שנמסרה לידי על ידי יוסי צין, בעברו איש סיירת מטכ”ל, ויחידות העילית של צה”ל, וכיום פנסיונר, המגיע לשיעורים שלי. אני מפרסם אותה בחלקה, מחוסר מקום. העדות הזו מראה כי לא רק שאיש לא גירש את הערבי שגרו בסמיכות לרעננה, אלא שהם יזמו זאת בעצמם בשנת 1948 – כדי להשתלט אחר כך על רכוש היהודים.
להלן העדות:
“הוריי היו חקלאים ברעננה, מקום הולדתי, וכמו יתר ילדי המשפחות ברעננה עזרתי בעבודות המשק לאחר חוזרי מהגן ולאחר מכן מבית הספר. כך גם הכרתי את הערבים שבאו במגע עם תושבי רעננה. למשל: “חירבת עזון”, שעל מקומה נמצא היום איזור התעשייה של רעננה, גרו שם כ- 30 משפחות שעסקו בחקלאות. מוצאם מהכפר עזון ליד קרני שומרון; ג’ליל (צומת גלילות) מערבית להרצליה, כ- 20 משפחות שעסקו באספקת חול וזיפזיף, אותם העמיסו על גמלים בשפת הים עבור הבנייה בישובי השרון; שבט אבו קישקיש, בדואים שהתנכלו בעיקר למושבה פתח תקוה. עם תחילת הפיגועים בשנת 1947 מרבית המשפחות האלה נטשו את מקומם ועברו להר חברון, שתי משפחות נמצאות כיום ברמלה, על כך סיפר לי רופא מבית החולים אסף הרופא שטיפל בהן.
באחד הימים באוגוסט 1948 הצטרפתי לאבי שהלך עם שכנינו לכפר “חירבת עזון”. בדרך שהובילה לכיוון קלקיליה ראיתי את כל משפחות הכפר על מיטלטליהן על חמורים ועגלות, נעים לכוון קלקיליה –עזון. בצד הדרך עמדו מפקדי “ההגנה” מרעננה, ודיברו עם המוכתר של חירבת עזון וכמה ערבים. התקרבנו אליהם ושמעתי את מפקדי ההגנה מסבירים לערבים שלא יעזבו את כפרם, ושלא יאונה להם כל רע, וכי אנו היהודים נשמור עליהם. אולם המוכתר השיב: ‘הצבא העיראקי נמצא קרוב ועומד לתקוף ולכבוש את כל האיזור (צבא המתנדבים העיראקי הגיע לאיזור שהיום נמצאים בו הישובים פרדסיה, קדימה ולאיזור החקלאי של תל מונד). הודיעו לנו ולכל הערבים לעזוב את השטח כדי שלא ניפגע מההפגזות, ולאחר הכיבוש נחזור’, הוסיף המוכתר: ‘אני מייעץ גם לכם לעזוב את רעננה ואת כל המושבות מפני שהצבא העיראקי יכבוש את השטח, ולא ישאיר אף אחד בחיים. אתם יכולים לתאר מה הם יעשו לנשותיכם ולבנותיכם’.
אבי ושכנינו המשיכו לשוחח עם שני ערבים שהכירו מעיסוקיהם החקלאיים ואלה סיפרו להם שהגברים מחירבת עזון כבר חילקו ביניהם את הבתים והנשים, שהם ייקחו לאחר שהצבא העיראקי יכבוש את רעננה והרצליה. גם מערביי ג’ליל ביקשו להישאר, והם חזרו על אותו סיפור. הם הסבירו שאת ההוראה לעזוב העבירו להם שליחי ‘הועד הערבי העליון’ “.
יוסי צין ממשיך בעדותו על רציחות המסתננים בכפרי השרון בשנות החמישים, אך על כך בפעם אחרת.
זו האמת. אין בה דבר וחצי דבר מן השקרים שמפיצים הפלסטינים על מה שאירע. זו הנכבה. היא עבודתם של הפלסטינים, והיא חוזרת ומתרחשת בדיוק מזעזע גם עכשיו. מי בעולם כולו עוד מדבר על מדינה פלסטינית?
