על האוכל הלבנוני, ערק משובח, קובה מבשר נא, נסראללה – ודם

העיירה זאחלה (בעיקר נוצרים), בקעת הלבנון, ידועה במטבח המעולה שלה, ובערק המשובח שלה, ומכאן ערק זחלאווי. בשר נא (כמו קרפצ’יו, 1:10). מקום קסום? היה פעם. כיום אלה המוח’אבראת של בשאר וחיזבאללה. אבל האוכל – נחשב מאוד, ברוטב מדמם.   

כהונתו של נשיא לבנון הנוצרי-מארוני אמיל לחוד נסתיימה כבר, והוא אמור לעזוב את ארמון הנשיאות (הצנוע למדי) ברובע בעבדה לא יאוחר מ- 24 בנובמבר. לחוד הוא אחד התומכים החשובים ביותר של סוריה בביירות. ומי יבוא אחריו? כאן נפערת תהום בלבנון, כאשר המדינה נחלקת למעשה לשתי מדינות שונות, לשתי שפות, ולעתיד כלל לא ברור.

לשאלה הזו תהיה השפעה עצומה, שכן אמנם הנשיא נחלש בלבנון לאחר הרפורמות בתום מלחמת האזרחים, אך יש לו עדיין השפעה רבה, כמו גם בעמדות שלו מול הממשלה. אילו רגעים קריטיים, שכן הממשלה והנשיא קובעים האם צבא לבנון ימשיך להכביד על חיזבאללה בדרום לבנון, או יהפוך למשתף פעולה עם הארגון הזה; יתעמת עם הסורים, או ישוב להיות גרורה שלהם; ימשיך לעמוד מול חתרנות פלסטינית במחנות הפליטים, או יחזור לראות במחנות האלה שטח שאינו כפוף ללבנון; ישתף פעולה עם ארצות הברית, או עם איראן?

בפרלמנט הלבנוני 128 צירים, מתוכם 68 חברים בקואליצית הרוב האנטי-סורית, ו- 58 באופוזיציה הפרו-סורית, מתוכם 14 צירים של חיזבאללה. כיוון שלקואליציה יש רוב, ראש הממשלה הוא פואד סניורה הפרו-מערבי. המצב הזה מטריף את חיזבאללה, את סוריה ואת איראן, הרוצות לשלוט בלבנון. הן הרי יעשו את הכל כדי להפיל את ממשלת סניורה, ולהמליך נשיא פרו-סורי מחדש, כפי שהתרגלו כל כך הרבה שנים.

הבעייה: כדי לבחור נשיא חדש יש צורך בקוורום של שני שליש מחברי הפרלמנט, דהיינו 85 צירים, אחרת הדיון אינו חוקי, ואת המספר הזה אין לקואליציה. הפרו-סורים החרימו את הישיבות עד היום, כך שאין אפשרות חוקתית לבחור נשיא. טוענים אנשי הקואליציה: אם אין אפשרות, החוקה קובעת שהנשיא ייבחר ברוב רגיל של 50%+קול אחד. לזה מתנגדים הפרו-סורים.

עד לימים האחרונים היתה תחושה שניתן להגיע להסדר בנוגע לנשיא החדש, אך אתמול בחר חסן נסראללה לפוצץ את המצב. בנאום המוקלט שלו, שהופנה לדעת הקהל בלבנון לא נגד ישראל, הוא קבע: אם ייבחר נשיא ברוב של 50%+1 – נחרים אותו.

גרוע מזה. הוא קרא אתמול בעקיפין לנשיא הפרו-סורי לחוד להקים מייד ממשלה לבנונית חדשה, שתכהן במקביל לממשלת סניורה, שלאנשיה קרא “שודדים ורוצחים“. משמעות הדבר: לבנון נקרעת כמו הרשות הפלסטינית לשתי מדינות, לשתי ממשלות, ואולי גם לשני צבאות. המשמעות עלולה להיות גלישה מהירה למלחמת אזרחים.

האפשרות הזו קיימת, שכן כל הצדדים במדינה חוזרים להתחמש ולרכוש נשק, שכן ברור להם שהרע מתקרב.

זו הסיבה שנסראללה ערך את תימרון הרפאים שלו, כפי שקראתי לו נכון, שכן באותו נאום אתמול הוא הבהיר כי ממשלת לבנון אינה מגינה על לבנון, וכי הוא יעשה זאת טוב יותר. לא רק כנגד ישראל היתה מיועדת תקרית הרפאים, אלא קודם כל נגד ממשלת לבנון, כאיתות על הכוונה להקים ממשלה חליפית, נוספת, פטריוטית לכאורה יותר.

אילו בשורות רעות מאוד ללבנון. ככל שמועד ה- 24 לנובמבר מתקרב, המתח עולה. מדוע? סוריה מזרימה ללבנון פעילים שלה, שברגע פקודה יוכלו להצית את המצב, וכמובן ישנו החשש מחיסולים פוליטיים נוספים. שני צירי פרלמנט אנטי סורים כבר חוסלו, פייר ג’מאייל ואנטואן ראנם, וכל העת יש שמועות על כוונות לרציחות פוליטיות נוספות. יש שמועות על זרמת נשק ולוחמים למחנות הפליטים הפלסטיניים במדינה, ועל תיגבורים של חיזבאללה מצפון לליטאני מול צבא לבנון. המתח אמור להגיע לשיא ב- 21 לנובמבר, כאשר הפרלמנט אמור לבחור נשיא ברוב של 50%+1. יתכן ואז יגיע הרגע להתפוצצות.

דבר אחד מונע את הפיצוץ המיידי, והוא חשוב לחיזבאללה: אף אחד אינו מעוניין שם במלחמת הכל בכל, כמו שהיתה בשנות השבעים והשמונים. הפחד מקריסה מוחלטת בהחלט בולם אותה, אך המרחק מקריסה שכזו מתקצר.

אני מכיר את הרגעים האלה של השקט שלפני הסערה בלבנון, כאשר מה ששומעים הם רעשי הרקע, וכאשר אינסוף הגורמים השונים שם מתארגנים לרגע הגדול. זה לא אמור לבוא בהכרח על חשבוננו, אך המתח והלחץ משפיעים על כל החזיתות. תחגרו טוב את חגורות הבטיחות, האיזור עוד מעט ממריא, ואין כמו ההמראות הלבנוניות: הרבה פעילות, הרבה פרטים מוכמנים ליודעי סוד בלבד, עדתיים, היסטוריים ותודעתיים, בדיוק כמו שולחן המאזות המלא צלוחיות, וכן, מה לעשות, כמו המטבח המקומי, עם הרבה דם.

כך בוחרים נשיא: “אדוננו ומנהיגנו” והבלתי יאומן בפוליטיקה הלבנונית

פוטש נגד ההיסטוריה

חיזבאללה: עם הסרת המסיכות