הפחדים המשותפים מן השיעים ומאיראן, כמו גם ההתנתקות מלפני שנה, מביאים עימם בלא ספק גישושים ואיתותים ראשונים זה שנים של מדינות ערביות ואסלאמיות כלפי ישראל, ברמה של מפגשים חשאיים ושיתופי פעולה שקטים. ניתן לאפיין מגעים אלה כפעילות מעשית, אם כי ללא הגושפנקא הטקסית, זו הדיפלומטית- רשמית. יש במגעים אלה הבנה כי ישראל היא גורם כלכלי ומדיני רב-עוצמה במזרח התיכון, מבלי שהמדינות הערביות והאסלאמיות מתחייבות לאיזו שהיא הכרה משפטית או דיפלומטית בישראל. הן מקיימות יחסים עם “ישראל”, אך לא עם “מדינת ישראל”. עם “תל אביב” כמונח ארצי ובלתי מחייב, לא עם “ירושלים” הנצחית והסימבולית.
שרי החוץ שלנו לדורותיהם קבעו תמיד כי ישראל לא מתכוונת להסתפק בכך, וכי היא חותרת להגדיל את ההכרה של העולם הערבי והמוסלמי בישראל כמובן מאליו, עד כדי כינון יחסים דיפלומטיים. אך האם ניתן ורצוי לקבל ממדינות אלה הכרה דיפלומטית?
יחסי עבודה הם המקסימום שישראל יכולה לקבל כיום מן העולם הערבי, בוודאי לאחר שש שנות אנתיפאדה שהרעילה את האיזור. למרבית הצער המוניטין של ישראל בדעת הקהל הערבית והאסלאמית גרוע ועכור כיום יותר מאי פעם בעבר. אלא שכאן נחבא לו פרדוקס גדול.
אם תדרוש ישראל הכרה דיפלומטית מן המנהיגים הערביים ייאלצו אלה לעמוד מול דעת הקהל שלהם, ולצמצם לכן גם את יחסי העבודה הקיימים כיום. וכל עוד ישראל אינה דורשת הכרה דיפלומטית הרי שמערכת היחסים עימה אינה כה בולטת, ולכן יחסי העבודה הזהירים יכולים להמשיך ולהתקבל.
למעשה זוהי הגישה ההפוכה לזו ששלטה עד היום בישראל. גישה מוצעת זו אומרת כי המעט הוא הרבה, בעוד שהדרישה להרבה עלולה להסתיים במעט, או אפילו בשום דבר. ישראל דרשה תמיד “נורמליזציה”, עד כי מילה זו (“תטביע”) נהפכה למילת גנאי בעולם הערבי. ישראל תיארה את האיזור כ”מזרח תיכון חדש”, וברגע שפרסמה מילים אלה התנער העולם הערבי מתפיסת המרחב הפתוח כמי שמתעורר מחלום בלהות. ישראל ביקשה “הסדר קבע” וקיבלה יחסים זמניים שהובילו לאנתיפאדה. ישראל ביקשה “סוף הסכסוך” וקיבלה מלחמה.
אולי הגיע הזמן ללמוד משנות התשעים הכושלות ולהבין כי באיזור שלנו יש להתנהל בצניעות, ללא שום הכרזות, פרסי נובל, חזון או הבטחות חגיגיות. ככל שהשאיפה הישראלית הפומבית גדולה יותר – כך ההתנגדות בציבור הערבי תהיה גדולה בהתאם. מן הבחינה הזו ישראל צריכה להיזהר מחזון בומבסטי כמו “שלום” “יחסים דיפלומטיים” ו”פתרון”, שכן ישנם יותר מידי כוחות שליליים באיזור שמתעוררים מרבצם כבר לשמע הטרמינולוגיה המתריסה מבחינתם. אם ישראל תאמר כי “יש פתרון לסכסוך” יעשו כוחות אלה הכל כדי להרוס את החזון, ומנגד, אם ישראל תקבע ש”אין פתרון” ינשמו אלה לרווחה, ויסכימו להסדרים מקומיים וזמניים, העיקר שאין “פתרון” עם היהודים וישראל. אך בינתיים כולנו במזרח התיכון נוכל לחיות.
הכלל כלפי היחסים השבירים מאוד המתחדשים כרגע עם העולם הערבי והאסלאמי צריך להיות אם כן: ללא יהירות, תזמורות, חצוצרות או ועידות חגיגיות; ללא טקסים ופורמליסטיקה, הצהרות או התרסות מיותרות; אך כן עם עבודה ביטחונית, כלכלית, מסחרית ומדינית שקטה ופורייה בשטח. עבודה מעשית זו לא צריכה להיתפס אצלנו כהכנה לעיקר, דהינו הגושפנקא הדיפלומטית. היא–היא העיקר. כולנו מכירים את הסיסמה המבריקה מן הפרסומת: . less is more אך אנו לא זקוקים לכך. חז”ל כבר הגדירו את זה בצורה יותר מבריקה: “תפסת מרובה, לא תפסת”.
חג אורים שמח.
