הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס
מאת ד”ר גיא בכור
מול המצלמות בארמון הנשיאות בצנעא, בירת תימן, נראה שיש הסכם בין פתח לחמאס, בתיווכו של נשיא תימן עבדאללה צאלח, כאשר מצד אחד נראה לחוץ מאוד נציג חמאס – מוסא אבו מרזוק, ומצד פתח – עזאם אלאחמד, חמור הסבר. מי שני האישים האלה? עזאם אלאחמד היה האיש של סדאם חוסין בתוך אש”ף, וישב שנים ארוכות בבגדאד, כנציג אש”ף שם; מוסא אבו מרזוק הוא היום האיש של סוריה בתוך חמאס. מה להם ולעניין הפלסטיני? ומה קשורה בכלל תימן לפה? עד לסוף העולם הערבי יש צורך להרחיק, כדי לדבר?
השורה התחתונה: אין הסכם, ומעולם לא היה הקרע בין מדינת עזה למדינת רמאללה כל כך ברור וכל כך סופי. הפלסטינים הצליחו סוף סוך לממש את הסיסמה הטעונה: שתי מדינות לשני עמים. השורה התחתונה היא שאין שום סיכוי להשלמה בין שתי תפיסות העולם המוחלטות האלה. מדוע?
מי שהביט על המשא ומתן בצנעא, בין פתח לחמאס, ראה נציגים של שתי מדינות ריבוניות, שאחת מעוניינת להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי השניה. פתח דורש שחמאס יוותר (!) על שליטתו ברצועת עזה, מה אתם יודעים, ויחזור למצב ששרר לפני חצי שנה, דרישה שמעלה עווית של גיחוך אצל חמאס. הארגון הזה כבר השלים את הפיכתו לריבון הסופי של עזה. יש ממשלה, יש צבא, יש בתי משפט חדשים, וראש הממשלה אסמאעיל הנייה אפילו מרחיב בקרוב את ממשלתו, אקט ריבון לכל דבר. מבחינת חמאס הדרישה שיפנה את עזה כה הזויה, כאילו דרש פתח שהתורכים העות’מאנים יחזרו ויכבשו את המקום.
ומנגד, חמאס דורש את החזרת המצב בשטחים כולם לינואר 2006, אז ניצח חמאס בבחירות הדמוקרטיות בכל שטחי הרשות הפלסטינית והשתלט על הפרלמנט ברמאללה, שפעילותו הוקפאה עכשיו. חמאס טוען שממשלת סלאם פיאד אינה חוקית, שכן לא זכתה באישור הפרלמנט בו הוא שולט, ולכן יש לבטל אותה. במילים אחרות, הוא מבקש לסיים את שרידי שליטתו של פתח ביו”ש. הטענה הזו מרתיחה כמובן את נציגי ארגון פתח, שכן הם פוחדים מן הסיטואציה הזו פחד נורא. אין לה שום סיכוי, בשום אופן.
משמעות הדבר: לא יהיו עוד בחירות ברשות הפלסטינית. נגמרה הדמוקרטיה, האיום ההדדי הוא קיומי. אילו שתי מדינות ריבוניות, עם דגלים שונים, תפיסת עולם מנוגדת, ותומכים מנוגדים בעולם. רק המטבע הנוהג בשתיהן הוא עדיין אותו מטבע: השקל.
היוזמה התימנית מציעה עוד הקמת ממשלת אחדות לאומית. איזה סיכוי יש לזה? הרי משמעות העניין מבחינת אבו מאזן הפסקת המשא ומתן שלו עם ישראל, מייד. ישראל לא תנהל מו”מ עם ממשלה שחצי ממנה הוא חמאס, וכך לא העולם. אבו מאזן מתקיים היום רק בזכות החסות שמעניק לו צה”ל ביו”ש, בלי זה הוא ומשטרו לא יאריכו ימים.
כבר כתבנו על הפרדוקס שישראל הציונית היא החזיקה כיום בחיים את הלאומיות הפלסטינית, אוייבתה משכבר.
ומה עם הסיוע הבינלאומי שאבו מאזן מקבל? השריוניות? מליארדי הדולרים שהובטחו לו לאחרונה בפאריז? האם יוותר על זה? יחזיר את כל זה? לא בא בחשבון.
ואם ילך עם חמאס, מי יתמוך בו, איראן? במילים אחרות, ממשלת אחדות לא רק שלא באה בחשבון מבחינת אבו מאזן, היא פשוט לא הגיונית. הוא היה הופך בכך לבן ערובה של חמאס ושל איראן, מלכודת שהפתח רואה בבירור.
והתנאי האחרון שהציעו התימנים: הקמה מחודשת של מערכת הביטחון הפלסטינית, על בסיס משותף פתח-חמאס, דרישה שאינה קבילה על הסף אצל שני הצדדים, שכל אחד מהם חושד בשני, שהוא מבקש להשתלט על הנהגת המערכת הצבאית. חמאס כבר הקים צבא פרטי משלו בעזה, בסיוע איראן, וכך עשה גם פתח, בסיוע ארצות הברית. שני צבאות שמאומנים לא נגד ישראל, אלא זה נגד זה.
הקרע הוא סופי, עד שצד אחד ישתלט בכוח על הצד השני. זו כבר חביתה, שאינה יכולה לחזור ולהיות ביצה. העולם הפלסטיני נחצה לשניים, וכיוון שהעוינות כה גדולה, אי אפשר לגבש עוד הסכמות משותפות בשום תחום. אפילו ישראל כבר אינה מאחדת ביניהם, כבעבר.
ומה קשורים הטרקלינים בתימן לעניין? פה, למגינת ליבם של בני הציבור הפלסטיני, פתח וחמאס דווקא קרובות.
פתח נולדה בפזורה הפלסטינית, וחזרה לשטחים. אך עם כשלון אוסלו חזרו נציגיה לשוטט במרחבי הדיפלומטיה הערבית, עד צנעא הגיעו.
חמאס נולדה בשטחים, אך מנהיגיה היגרו החוצה. הם התאהבו בדיפלומטיה ובמסדרונות הערביים. כך יוצא שגם פתח וגם חמאס פועלות היום יותר “בחוץ”, מאשר “בפנים”. שתיהן, באותה מידה התנתקו מן הקיום הפלסטיני היומיומי בקבלת ההחלטות שלהן. לא האזרח ברחוב קובע, אלא האינטרסים הערביים.
כרגע, שתי התנועות הללו משקפות אינטרסים ערביים או אסלאמיים, ופחות אינטרסים פלסטיניים, אם בכלל. ברגע שהפיצול והקרע בעולם הערבי חלחלו לתוך המחנה הפלסטיני – המחנה הזו נקרע גם הוא.
מדברים לכאורה בשם הפלסטינים, ומאחור מדברות בלהט: סעודיה, איראן, עיראק של פעם, סוריה, תימן, ובעצם מי לא? רק הפלסטינים כבר אינם מדברים.
כיוון שכך, קרה כאן תהליך עוד יותר חמור: כבר אין מה שנקרא “פתח” ומה שנקרא “חמאס”. פתח הפך לסופרמרקט של אינטרסים אישיים, ארגוניים וכספיים, וכך גם חמאס. יש גישות שונות, ומחנות שונים. במילים אחרות, ההתפרקות היא לא רק לארגונים בתוך העולם הפלסטיני אלא לאטומים בודדים, המרחפים לכשעצמם בחלל הפוליטי.
כך קרה הלא יאומן, כשבאותו יום, שבו חתם בצנעא נציג הפתח לשיחות על הסכם עם חמאס לחדש את המו”מ בתחילת אפריל, הודיעה ממשלת סלאם פיאד מרמאללה, כי החתימה היתה בטעות. מי שמקיים את השיחות עם ישראל, אבו עלא הנצחי, קבע אתמול: עזאם אלאחמד, שחתם על ההסכם בצנעא, פשוט… התבלבל.
עד כדי כך גדולה ההתפרקות בתוך העולם הפלסטיני כיום, כל אחד לאג’נדה שלו, כל אחד למיליציה שלו, כל אחד לעצמו.
אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה.
למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן.
האיש שהיה אמור לפוצץ את אסמאעיל הנייה, בעזרת חגורת נפץ
עשר הפתעות מתוקות כלענה
ממשלת האחדות הפלסטינית: נצחון לחמאס
פוטיומקין מבקר ברמאללה
