אחמדינג’אד בעיר הגדולה
מאת ד”ר גיא בכור
הנשיא האיראני אחמדינג’אד חזר אתמול לטהראן ממסעו לאמריקה, כעוס ונעלב. אין זו הפעם הראשונה שבה הוא נעלב, כבר כתבנו פעמיים על היעלבויות כאלה שלו; הוא מומחה בהן. אך הפעם זהו משהו מיוחד, שכן אחמדינג’אד נדהם שאין מריעים לו, כפי שהוא רגיל.
עד היום הוא ביקר רק במקומות שבהם הוא נחשב כגיבור, לפחות אצל הציבור הרחב, להוציא נסיעה אחת לניו יורק, אך הפעם הוא נדהם מהלעג האכזרי שלו זכה, ומהביקורת הארסית. רגשי הנחיתות שמניעים אותו למעלה – ספגו מכה קשה.
“אני טרוריסט?” הוא נדהם אתמול בראיון לאתר אינטרנט איראני (“אלאח’באר”) שראיין אותו כאשר חזר לטהראן. “שמו (שם) את התמונה שלי לצד התמונה של בן לאדן. זה ניסיון של קבוצות שונות באמריקה להבאיש את השם שלי ולחבל בביקור שלי לניו יורק, והיו עוד נסיונות כאלה”, שלא פירט. אחמדינג’אד גם נפגע מן הסירוב לו זכה, לבקר בגראונד זירו, מקום הפיגוע בספמבר 2001. “כל מה שרציתי הוא להביע את הוקרתי ואת הערכתי לקורבנות, אלא שאפילו את הבקשה הפשוטה הזו הם (השלטונות האמריקניים ופרנסי העיר ניו יורק) דחו”. אחמדינג’אד השווה באותה הזדמנות את 11 בספטמבר לשואה. “בשניהם השתמשו נגד העולם האסלאמי”. נכון, הוא הרצה באוניברסיטה יוקרתית ובאו”ם, אך מבחינת השלטונות האמריקניים, כאילו הוא לא היה שם מעולם.
אחמדינג’אד גם זעם על החלטת הסינאט האמריקני, שבאה מייד בתום ביקורו בניו יורק, להכריז על “משמרות המהפכה” כעל ארגון טרור. הוא הרי נשען על “משמרות המהפכה”, הארגון כולל הזרוע הכלכלית שלו, שהם מקור כוחו. ההנחיה שהוא העביר לצירי הרוב השמרני במג’לס, בפרלמנט האיראני, היתה לתמוך בהצעת החלטה, המשווה את הצבא האמריקני ואת הסי.איי.אי לארגונים טרוריסטיים. ואכן, ההחלטה הזו עברה אתמול במג’לס ברוב של 215 מתוך 290 חברי הפרלמנט.
האיראנים מגיבים, וחושפים בכך את ההיעלבות ואת החשש שלהם מהבאות.
כשהאיראנים מאיימים על ישראל –
למה הם מתכוונים?
מה משמעות ההיעלבות של אחמדינג’אד?
האיש כנראה חי בתוך בועה, שסבבה אותו והעריצה אותו. לפתע הוא נתקל במציאות אחרת, והיא הדהימה אותו. ייתכן ותשפיע על שיקוליו בעתיד.
הוא ראה בפעם הראשונה בחייו דמוקרטיה בפעולה. בעוד שאותו שמעו באוניברסיטה מרכזית, הוא הרי סירב להזמין לועידת “חקר השואה” שלו חוקרים, שהיו מגלים את האמת,ומקלקלים את חגיגת הסילופים ההיסטוריים שלו.
אחמדינג’אד תפס את נסיעתו לניו יורק כג’סטה לארצות הברית, כנסיון של התקרבות, ובתמורה קיבל יריקה בפרצופו, לפחות כך הוא רואה זאת. הוא ציפה ליחס אמריקני אחר, ולא הבין שהשיח שלו נמצא לחלוטין מחוץ לשיח האמריקני והעולמי.
אחמדינג’אד הגיע מתרבות של תחנונים, שבה המהפכה (והוא) הם מרכז הכוח, אל עולם פתוח, דעתני, שאינו פוחד ממנו אישית, המתעמת איתו. בעולם שלו לא יעלה על הדעת שאשת ישראלי חטוף תדרוש ממנו תשובות. העימות התרבותי הזה הדהים והפחיד אותו. הוא הבין שאינו יודע או מבין הכל, כפי שחשב בעולמו הסדור, הצר וההזוי.
האם תוצאות האכזבה של הביקור הזה יקשיחו, או ירככו אותו? קשה עדיין לדעת, אך אחמדינג’אד מוצא עצמו עם הגב לקיר גם בטהראן, והערכתי היא, כי הוא מבין שיש החלטה עולמית ואמריקנית ההולכת ומתגבשת כנגדו, וכי מרחב הפעולה שלו הולך ומצטמצם.
אחמדינג’אד נתקל בביקור הזה במציאות, וכמה שהיא שונה מעולם השקרים, האילוזיות והסילופים שבנה סביבו! האם עולם המציאות ישבר את בועת החלומות סביבו, או שהבועה הזו תתנגש עם המציאות? את זה עוד נראה. אך בכל מקרה הביקור הזה מעמת את אחמדינג’אד עם תרבות והיסטוריה זרים לו לחלוטין.
מדוע אחמדינג’אד רותח? לא רק בגלל מה ששמע בניו יורק. משום שהביקור הוציא אותו מעולמו הקטנוני אל המרחב הגדול, שכלל אינו מוכר לו. הוא מבין עכשיו טוב יותר את מגבלות כוחו, וזה מרגיז.
ואז אחמדינג’אד נעלב, וחזר הביתה
מי הם בכלל שיבודדו אותנו?
תנו כבוד לסטודנטים של איראן
