הוי, נמל האהובים.. צריך לראות כדי להאמין. לבנון ננטשת על ידי תושביה

מאת ד”ר גיא בכור

הו, נמל האהובים,

חוף המבטחים של הדואבים,

שושנת הימים,

הוי, ביירות.

שרה התופעה המדהימה והנפלאה, הזמרת הלבנונית פיירוז, על ביירות שפרחה, נבלה, שוב פרחה, ושוב היא קמלה – לנגד עינינו.

התאווה לביירות

הם סגרו את הרחובות,

כיבו את כל אורות הרחוב,

שתלו תותחים,

גירשו את הכיכרות,

איפה אתה אהובי,

אחריך הפכנו,

לאהבה שצועקת,

הפכנו למרחקים. 

התגעגענו לימים המאושרים,

ימי הטיול בדרכים,

ההליכות הארוכות,

להיפגש במסעדה הישנה. 

או, התאווה לביירות,

או תאוות הימים,

חיזרי, יא ביירות,

גם הימים עוד יחזרו. 

הגיע הקיץ השני,

והירח שבור,

זה נכון שאולי תשכח אותי,

אהבתי המובסת,

הלכתי חזרה לביתי,

אך את ביתי לא מצאתי,

רק עשן וקורות הרוסות.

לא ורד ולא גדר.

השיר הזה נכתב בזמן מלחמת האזרחים (1975-1989). בינתיים ביירות השתקמה, פרחה, אבל אללי, היא נובלת שוב.

צריך לראות כדי להאמין: לבנון הולכת וננטשת על ידי תושביה. המדינה על מזוודות, וגל ההגירה ממנה, לכל מקום שרק אפשר, נמצא בימים אלה בעיצומו. דרך האוויר, בים, וביבשה דרך סוריה. גל ההגירה הזה, שהחל בחורף, התעצם בקיץ הזה, והוא כה משמעותי, עד שהוא מוריד את מחירי הנדל”ן בעיר. ניתן לקנות דירות בזול יחסית, אך לא תמיד יש מי שיקנה.

בדרך לשדה התעופה נתקלים המהגרים בשלטים הענקיים של בכירי חיזבאללה, ובראשם חסן נסראללה, המכריזים על “ניצחון אלוהי“, דבר שרק מוסיף למרירות הנוטשים. לבנונים רבים כבר אינם רואים במדינה את ארצם. יש תור ארוך יומי, מול הקונסוליות והשגרירויות הזרות בבירה. חיי הלילה עגומים. עד לפני שנתיים היו חיי הבידור שוקקים, עם מליוני תיירים. בשנה שעברה התיירים לא הגיעו בשל המלחמה, והשנה בשל המהומות הפנימיות, החיסולים הפוליטיים, והמשבר ההולך ומתקרב. אירופה התקרבה במסגרת הכפר הגלובאלי, ולבנון התרחקה.

מלחמת האזרחים שהתנהלה בין 1975 ל- 1989 היתה נוראה, ובכל זאת, מרבית הלבנונים המתינו שתסתיים כשהם בלבנון. אופציית ההגירה היתה קיימת, אך היתה גם תקווה. לא היה קל להגר, אירופה היתה רחוקה, והכפר הגלובלי עדיין לא הומצא. ב- 13 באפריל 1975 טבחו הפלנגות באוטובוס של פלסטינים, שנכנס לשכונת עין רומאנה הנוצרית. המדינה כולה היתה על בריקאדות, ובכל זאת, אופציית ההגירה לא היתה כה סוחפת כמו היום.

המצב השתנה.

המדינה שחייה על התיירות סובלת מאוד, בהעדר תיירים. הבודדים שהגיעו הקיץ הזה היו קרובי משפחה, השוהים כמה שבועות, ואז חוזרים לחו”ל, אלא שהם מתגוררים בבתי קרוביהם, ולכן המלונות ריקים. יש אומדים את התפוסה ב- 7%, עד כדי כך המשבר גדול. הרחובות של ביירות העליזה ריקים היום, כאילו ננטשו על ידי התושבים. אין שמחת חיים.

ובמקביל הכל מתייקר, הבנזין, החשמל, המים, המיסים, הטלפון, ואין הכנסה, כאשר האבטלה גואה. “הכל יקר בלבנון, אבל הכי זול הוא הבן אדם”, אומרים כיום בביירות. העיר מסתגרת באבלה, ממנו לא התאוששה מאז הקיץ שעבר. חובות המדינה הולכים ותופחים.

מה קרה? בשנות התשעים, לאחר תום מלחמת האזרחים, היתה באוויר אופטימיות גדולה. אלפים חזרו והיגרו אל לבנון, בתי עסק נפתחו, מרכז ביירות שופץ בניהולו של רפיק אלחרירי. הרצח של חרירי בשנת 2005 היה אות אזהרה, ומאז נמשכת סדרת החיסולים, ומצביעה על כך שאין הרבה עתיד. יש בעיקר עבר.

ההשתלטות של חיזבאללה על מרכז המדינה היא אם כל רע. חיזבאללה הקים מדינה בתוך ביירות, שמר את השיעים שלו בתת-השכלה, וכולם מבינים בלבנון שהוא מעוניין להשתלט יום אחד על כל המדינה.

אם עד למלחמת לבנון השנייה היו כאלה שהאמינו שניתן לבלום את השיעים, לאחריה אפסו התקוות. מי שיכול פשוט ממלט את עצמו.

מי מהגר? קודם כל הנוצרים, או מי שנשאר מהם. רחובות בשכונות סן אלפיל, אשרפייה ואחרות, מתרוקנים מנוצרים. קל להם להגר, יש להם משפחות גדולות בדרום אמריקה ובאירופה, ויש להם מסורת של הגירה. אל השכונות הללו נכנסים במחירים מוזלים שיעים ופלסטינים. עוד מהגרים הצעירים, והמשכילים. מחקר מצא לאחרונה שמרבית בוגרי התואר השלישי בלבנון מהגרים או מתכוננים להגר. זהו נתון מחריד, שכן קבוצת האליטה נוטשת. כרגיל נשארים החלשים, העוני והיאוש.

תופעה מעניינת: יהודים רבים עוזבים את צרפת ומוכרים את בתיהם, חלק מהם עולה לישראל. במקומם נכנסים לבנונים, שנטשו את ארצם.

כך הולכים הנוצרים ומתמעטים, כך גם הסונים, והשיעים הולכים ומתרבים. לכולם ברור כי עתידה של המדינה שיעי, ומעטים רוצים לחכות ליום הזה. עדיף להם לחתוך עכשיו.

הבנקים, מהם חייה לבנון, שוממים. בעבר עשירי המפרץ הפרסי שמרו את כספיהם בביירות. לא עוד. הכספים מהמיפרץ זורמים בעיקר ללונדון ולארצות הברית. גם הכספים של הלבנונים יוצאים החוצה. בשנה שעברה היה התל”ג הלבנוני 24 מליארד דולר (לעומת 150 של ישראל). השנה הוא צפוי לצנוח אל מתחת ל- 20. ישראל תזנק לסביבות 170 מליארד.

כמה חבל. שיתוף פעולה ישראלי-לבנוני היה מחייה את הסביבה כולה, שכן אופי העמים דומה, והגבול קרוב. אך לא. הלבנונים דוחים כל רעיון של שיתוף איתנו. אנחנו משגשגים, הם נובלים.

זוהי כמישה איטית, עלובה, נמשכת ורעה. הנותרים רואים את העוזבים, וגם הם רוצים. מעמד הבינים נובל ונוטש. העוני גובר. התהליכים שלהם נסראללה מקווה הולכים ומתעצמים. המדינה הופכת שיעית מיום ליום. מכאן שדרישתו לייתר כוח בעוגת הכוח הלאומית מוצדקת, מה לעשות. יש לו אינטרס שלבנון תיפול, וגם לסוריה יש אינטרס דומה. או אז תיפול המדינה בידי חיזבאללה וסוריה, כפרי בשל, לשלוט בו לתמיד.

הלבנונים רואים מה קרה לעיראק שהפכה למדינה שיעית, הם רואים את ההתחמשות הגדולה של חיזבאללה ושל מיליציות נוספות, כפי שקרא בנהר אלבארד, ומבינים. בסרט הזה הם כבר היו. תודה, הם יצפו בו כבר מפאריז.

ניצחון אלוהי? תלוי למי. מבחינת השיעים אילו חדשות טובות, אך מבחינת לבנון, החושך הולך וגובר. צריך להבין, הפעם קמילתה של ביירות עשויה להיות סופית. אפילו בניה מתייאשים. וביירות היא לא סתם עיר, היא לב הערביות, הלאומיות, היא אחד הסימבולים החשובים בתולדות העולם הערבי.

מה אנו למדים מכך?

לבנון משנה במהירות את ההרכב האתני שלה לרוב שיעי הולך וגדל.

משמעות הדבר שהשיעים ידרשו את מקומם בעוגה הלאומית, והדבר עלול להיות אלים.

בשעה שלבנונים ופלסטינים מהגרים מן המזרח התיכון, עלינו ללמוד להעריך את עצמנו, הישראלים. את הנחישות שלנו, אי הויתור, וההצמדות לקרקע, לאדמה שלנו, למרות הפיגועים, הטילים והאיומים. אם מדובר על נאמנות למדינה, לגורל, ולזהות, כל אלה נמצאים קודם כל אצלנו.
חיזרי, יא ביירות.

נסראללה בצרות

“ניצחון אלוהי”