דאי גרציה: הנרי השמיני פורש מהאיחוד האירופי?

מאת ד”ר גיא בכור

הנישואין של הנרי השמיני לאן בולן בשנת 1533, השושבינה שצדה את עינו של המלך בנשף מסיכות, אירעו שש שנים אחרי שהנרי עתר אל האפיפיור קלמנט השביעי, לבטל את נישואיו משנת 1509 עם קתרין מארגון.

הנרי טען בפני האפיפיור שהנישואין האלה היו מנוגדים ל”חוק האלוהי”. האמת היתה שקתרין בת ה- 40 לא הביאה למלך בן זכר ויורש. היתה להם בת אחת, מרי, שנולדה ב- 1516. אך לרוע מזלו של הנרי, בקשתו מן האפיפיור היתה זמן קצר לאחר הביזה של רומא, והאפיפיור לא רצה להרגיז את צ’ארלס החמישי, אחיינה של קתרין.

ולכן התשובה היתה – לא.

במשך שלוש שנים ניסה הנרי דרכים משפטיות לקבל את אישור הגירושין, אך ללא הצלחה. לבסוף ניסה הנרי איום חדש: אם רומא לא תיתן לו את מה שרצה, הכנסיה של אנגליה תיפרד מרומא.

וכך הוא נשא את אן בולן לאישה ב- 25 בינואר 1533, בהתרסה גלויה כלפי האפיפיור והמימסד של רומא, והארכיבישוף המקומי הכריז שהנישואין הראשונים בטלים. אן הפכה למלכה, והיא ילדה לו בת, היא אליזבת הראשונה. פרשת הגירושין של הנרי השמיני מקתרין מארגון התבררו כהרבה יותר מהפכניים ממה שתוכנן במקור, נולדה הכנסיה האנגליקנית, ואנגליה התנתקה בכך מכל “האירופה” הזה.

1 דיויד קמרון, כמו גיבור של טרגדיה יוונית, נאלץ לקבוע מועד למשאל-עם להתנתקות “הממלכה המאוחדת” (שמה הרשמי של בריטניה) מן “האיחוד האירופי”, והתאריך הוא 23 ביוני 2016, לא עוד הרבה זמן. זו היתה הבטחתו של אותו קאמרון, לכן נבחרו השמרנים, ועכשיו הוא נאלץ, כמי שכפאו שד, גם לממש. היה והבריטים יחליטו לפרוש, תהיה ארצם הראשונה לפרוש, ולא עוד להצטרף. בהמשך נראה האם תהיה זו תחילת הסוף של הניסוי הכושל ביותר בעולם. המתח בבריטניה הוא עצום, מה היא תחליט.

2 האליטות בבריטניה, השמאל הפוליטי ועתוני השמאל בפאניקה, לא פחות. בשלושת העשורים האחרונים הפכו אליטות אלה לסוג של אליטות כל-אירופיות שמנות, על-מדינתיות שמגוננות זו על זו, והן שגשגו באיחוד הזה, ועכשיו אולי יקחו מהם, לכאורה, את גן העדן הכלכלי והשלטוני הזה, רווי התקציבים. לא רק זאת, התנתקות של מדינה, ועוד מרכזית כמו בריטניה, משמעה שאותן אליטות טעו, ולקחו את המדינה לכיוונים לא נכונים. אז האם יש להן, עדיין, הצדקת קיום?

וכרגיל באליטות נסוגות, מתחילים האיומים וההפחדות מפני “בידוד”, שספק אם בכלל יהיה פה ושם: הבנקים העולמיים יעזבו, מרכזי הסחר יעברו ליבשת, הכלכלה תקרוס, האזרחים יסבלו, והשמים ייפלו. אין יום שאין הפחדה חדשה, בסגנון ההפחדות שהושמעו כלפי תושבי סקוטלנד, כדי שלא יעזבו את האיחוד. אלה אותם מפחידנים, פה ושם.

האיום הציורי ביותר הוא של ראש הממשלה הנסוג, דיויד קמרון: בריטניה תצנח לחור שחור. מי רוצה לצנוח לחור שחור? הוא עושה שימוש ציני בפחד הטבעי של אנשים מפני הלא-ידוע.

3 הימין בגדול בעד עזיבה, רוב חברי המפלגה השמרנית בגדו במנהיגם, והם בעד, ומסיבות מגוונות:

זהות: יש את המפלגה הבדלנית “יוקיפ”, שמבחינתה זו שאלה של זהות אנגלית ובריטית. אנחנו לא קונטיננטלים, אין לנו הרבה מן המשותף עם הלטינים או הטבטונים, אנחנו אנגלוסקסים. יש לנו הרבה מן המשותף דווקא עם ארצות הברית, אוסטרליה או קנדה מאשר עם גרמניה. זכרונות ישנים צפים ועולים, ושנאות ישנות, שלא ממש נעלמו. נייג’ל פרג’ מנהיג “יוקיפ” מדבר על יום משאל העם כעל “יום העצמאות”, לא פחות, וחזרתה של הלאומיות הבריטית. הסיבה הזו מדברת בעיקר לדור המבוגר יותר בממלכה, אך זו שכבה דמוגרפית חשובה ואכפתית.

כלכלה: טענה הגיונית היא שבריטניה נותנת, אך לא מקבלת. האי “תורם” 55 מליון לירות ביום למוסדות האיחוד בבריסל כמס שהוא צריך לשלם בשל גודלו וכלכלתו, אך האם התמורה מצדיקה את המיסוי הכבד הזה? בריטניה לפי המתנגדים, משועבדת לחוקים העבשים של בריסל, שמשתקים בה את היוזמה ואת היזמות. לא רק זאת, בריטניה אינה זוכה לעדיפות בהסכמי הסחר האירופיים, שמפלים אותה, לכאורה, לרעה. 

ה ג י ר ה: מוסלמית ואחרת. כאשר הבריטים חוזים במליונים הזורמים מן המזרח התיכון ומעולם האסלאם, הם מתמלאים בחרדה. תחושת האי במצור שלהם מתעוררת, והם יודעים שרבים מאותם מהגרים, לאחר שיגיעו ל”איחוד”, ירצו לעבור לבריטניה, הכלכלה המצליחה יותר (אם כי הכל יחסי), האנגלוסקסית, עתירת מענקי הרווחה. הבריטים בהחלט עוקבים אחר עשרות האלפים המצטופפים בחופי צרפת ובלגיה, ומנסים לחדור לאי מידי יום. הם מודאגים.

הבריטים גם רואים את הבזאר שמתנהל מול טורקיה הסחטנית בנוגע לפליטים, וזה מגעיל אותם, אך אין להם ברירה. אגב, אם האיחוד יחתום עכשיו עם טורקיה על החזרה של מסתננים שחדרו לאירופה לשטחה של טורקיה, למה לנו אסור להעביר מסתננים למדינות שלישיות, גם כן בהסכם?

אך יש עוד הגירה שטורדת את מנוחת התושבים, והיא הגירת מליונים ממדינות הגוש המזרחי באיחוד, מדינות כמו פולין, רומניה ואחרות, אך גם מדינות בדרום כמו יוון ואיטליה. אמנם בריטניה אינה חלק מהסכם שנגן, המאפשר מעבר פיזי ללא פיקוח בתוך האיחוד האירופי, אך מי שהוא חבר האיחוד יכול לעבור ולגור בה, כרצונו. זו זכותו, ולכן מליונים מהגרים. את זה הבריטים רוצים להפסיק. 

הסיאוב של בריסל: טענה מרכזית של תומכי העזיבה היא שהאיחוד האירופי נשלט בידי כת של פקידים, בעולם של רגולציה, בינוניות, ועדות ואיזונים בין מדינות, וככה הוא נראה. לא בריטניה מנהלת את ההסכמים שלה עם העולם, אלא האיחוד, וככה הם נראים. חוקי האיחוד גם גוברים על חוקי בריטניה, וזה מפריע מאוד למי שהיתה מעצמה משפטית, עם “משפט מקובל” יצירתי משל עצמה. משטר של פקידים, מושחת, שמן, נהנתני, שאיבד קשר עם האזרח הרגיל, ומשרת בעיקר אליטות עסקיות. זמנה של בריסל הולך ומתקצר, וגם היא יודעת את זה.  

רצון הפרישה של בריטניה הוא מראה בפניה הכעורות של בריסל.

הטרור האסלאמי: בריטניה חרדה מפיגועים בסגנון פריז, תוך שהיא יודעת שקשה לה להגן על גבולותיה, ולנעול אותם. הרי כל אזרח מוסלמי מבלגיה או מצרפת יכול לעבור לגור בלונדון או בערים אחרות, המתאסלמות במהירות בבריטניה. זו זכותו.

בריטניה מבינה שתצטרך להתרגל לחיות עם הטרור, שרק יילך ויגבר.

מורשת של אי: במשך כאלף שנים שמר בית המלוכה הבריטי על ריחוק מן היבשת. מרגרט תאצ’ר היקרה התלבטה קשות האם להצטרף לאיחוד כלכלי עם מדינות מערב אירופה (“השוק האירופי המשותף”), אך הבריטים לא ממש התכוונו לאבד את העצמאות שלהם. זה קרה בהדרגה, אם כי עד היום הם לא אימצו את האירו כמטבע. עכשיו צפה החרטה בעוצמה: מה עשינו?

4 הסקרים מתעתעים, ואיש לא באמת מאמין להם. בכלל, סקרים הפכו לכלי פוליטי להמצאת מציאות, לא לשיקוף שלה, כך שגם אצלנו למדנו להתעלם מהם. ולכן, כל אחד והסקר שלו. יש עיתונים שלוחצים לעזוב למשל הדיילי אקספרס והטלגרף. ב 4 במרץ ערך האקספרס סקר אינטרנטי ענק, שהשתתפו בו 150,000 איש. סקר באינטרנט אינו מדוייק, אך מספר המשתתפים הגדול יכול לשקף איזו מגמה. ובכן, על פי הסקר 87% רוצים לעזוב, ורק 10% רוצים להישאר באיחוד, וזאת על אף העיסקה שהשיג דיויד קמרון מהאיחוד האירופי. במילים אחרות, העיסקה הזו לא ממש הזיזה לבריטים.

הטענות כלפי העיסקה: היא קוסמטית, בריטניה אינה מקבלת חזרה את השליטה על גבולותיה, חיוב 8.5 מליארד לירות בשנה לבריסל לא ירד, והמשפט האנגלי ימשיך לציית למשפט האירופי.

לעומת זאת בעיתוני השמאל כמו גארדיאן או אינדפנדט יש סקרים אחרים, שבהם התוצאה היא בגדול – תיקו, עם הבדלי סטיית תקן, סביב ה- 50% . (הערה: בסקרים של “התקשורת” תיקו הוא תמיד יתרון מוסתר לימין). השמאל מנסה לצייר את תומכי העזיבה כפרימיטיביים, זקנים ושוליים, הרי הם יוצאים נגד דת “הפוליטיקלי קורקט”, שאותו איחוד מוזר הוא גולת הכותרת שלה. מנכ”ל לשכת המסחר בממלכה (BCC), ג’ון לונגוורת’, העז לתמוך בעזיבה, ומייד הושעה. לכת “הפוליטיקלי קורקט” חיוך על הפנים, וציפורניים מושחזות.  

בריטניה דאגי לעצמך: האי האנגלי איבד את ה שליטה על גורלו
 

5 מי התומכים הגדולים בעזיבה: בראשית היה שר המשפטים של קאמרון, מייקל גוב, אבל תנועת העזיבה קיבלה תמיכה עצומה עם ההודעה של ראש עיריית לונדון, הפרו-ישראלי בוריס ג’ונסון הכריזמטי. כדרכו, נכנס לכך ג’ונסון עם כל הכוח והתנופה שלו, ויש לו את זה. קאמרון החיוורני הודיע שבכל מקרה זו הקדנציה האחרונה שלו בפוליטיקה, ואין ספק שג’ונסון יתמודד בהצלחה על תפקיד ראש ממשלת בריטניה. המסע נגד האיחוד הוא חלק מן הדרך שלו לדאונינג 10 (למרות שהוא מכחיש את זה, וטוען שהתנגדותו עקרונית). אגב, הבכירים האנגלים האלה צעירים, ובאותה שכבת גיל: פרג’ וג’ונסון בני 51, קמרון בן 49.

 איך מגדיר כאן ג’ונסון את משאל העם (5:20): “כאילו הסוהר השאיר בטעות את דלת הכלא פתוחה, והאסירים יכולים לראות את אור השמש דרך הסדק שנפער.. פתאום כולם מודאגים מהטרור ששורר בחוץ, אך למעשה זה יהיה נהדר. נטל כבד יוסר מעול העסקים בבריטניה”.

מטפורת האסיר התהפכה: הלאומיות פעם היתה הכלא, והאיחוד שחרור. עכשיו האיחוד הפך לכלא, והלאומיות לשחרור. ומי האופטימי ומי הפסימי? זה שעוזב או זה שנשאר? ומי הסוהר ומי הכלוא? עולמם של “האירופים” מתהפך עליהם.

מעבר לכל הטיעונים האחרים, עליהם חזר, הטיעון המרכזי של ג’ונסון הוא תועלתני: נצא מהאיחוד, נכרות איתו הסכמי סחר מיוחדים, וכך נלך בלי, אך נרגיש עם. נהנה מההטבות של האיחוד, בלי לשלם את עלותו. כמו הרחבה בקיבוץ: לא חלק מן הסולידריות הכפויה, אך נהנים מן השירותים של הקיבוץ, ומרמת החיים הטובה.

הטיעון הזה הוא טיעון מוחץ, שמשכנע לא מעט אנשי עסקים, ואחרים.

לגבי ההפחדות אומר כאן ג’ונסון, הכל שטויות. גם כששמרנו על הפאונד אמרו שנקרוס, וזה לא קרה. בנקים יעזבו את לונדון? שטויות, היא המרכז הפיננסי של אירופה. וכי מה יעשו האירופים לאחר העזיבה, יתעלמו מברטניה? ממש לא. ואם האיחוד יתפרק אחר כך, בריטניה תשוב להנהגה. “רק 3.6% מפקידי האיחוד הם מבריטניה. האם זה משקף את הכוח שלנו”? הוא תוהה.

ג’ונסון רומז שמי שניסה לחלוב את האיחוד, גם הצליח, למשל יוון או טורקיה. עדיף להיות חולבים מאשר נחלבים, סוחטים מאשר נסחטים. ועדיין, איך תתנהל אנגליה העצמאית?

ובאמת איך יתנהל הואקום ההלכתי, שנוצר לאחר ההתנתקות מן הכס הקדוש ברומא? האם הכנסיה החדשה של אנגליה תשלוט בעצמה? ומי ינהל בפועל את אותו מימסד כנסייתי חדש? כל כך הרבה שאלות מטרידות. הנרי פתר את הבעייה במהירות: כל סמכויות האפיפיור – יועברו אליו. “פקודת העליונות” (Act of supremacy) שעברה בנובמבר 1534 קבעה שבאופן מוחלט וסופי, המנהיג הרוחני של הכנסיה האנגליקנית הוא – המלך, ורק הוא.
עם זאת, נותרה בעיה, והיא הפרלמנט. אם הפרלמנט הוא המעניק את הסמכות הזו בחקיקה, אז הוא יוכל גם לשלול אותה? הנרי היה ער למכשול, והוא פתר גם אותו.

הפקודה קבעה שהמלך הוא מנהיג הכנסיה “על פי הצדק ועל פי הדין” (Justly and rightly), תוך שהיא מרמזת שהסמכות הוטלה עליו בידי אלוהים, Dei gratia, “בחסדי האל”, ולכן החוק החדש רק מאשר את מה שהוא כבר קיים, ובזה נגמר העניין. הנרי אף זכה להכרה כנסייתית, בתוארו כ”מגן האמונה”, כלומר דת ומדינה.

מה שהחל בענייני בשרים, נגמר בענייני רוחניות.  כפוף הפך למכפיף, יציאה הפכה לשחרור.
 

6 האירופים בהיסטריה מביכה מאפשרות העזיבה של הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד, לאחר גרמניה. יש להם חרדת נטישה: אם היא עוזבת, הם נשארים עם כל הצרות: הכלכלה הכושלת ועוד בלי הקופה הבריטית, האסלמיזציה, הטרור, הפליטים, האבטלה הגואה, הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני, ומצב הרוח השפוף. בריטניה מרימה את הפרמטרים הכלכליים, בלעדיה כולם יירדו. בריטניה היא גם לא יוון, היא מותג עצום, ובלעדיה אותו איחוד ייהפך למקום אפור, סופני וקודרני.

וכרגיל, מתחילים האיומים: ממשלת צרפת הודיעה בחוצפה, שביום שבריטניה תעזוב, הם ישכרו מעבורות, ויעבירו את עשרות אלפי המסתננים המוסלמים אל החוף הבריטי. הספרדים מודיעים שיתפסו את מובלעת גיברלטר אם הבריטים יעזבו, והגרמנים מאיימים בלקחי מלחמות העולם, ובזכרון מליוני ההרוגים, שעלול לחזור. הטיעונים האירופיים מעידים על פחד גדול מן הלא ידוע; דווקא אצל מי ש”נשאר”, לא אצל מי ש”עוזב”.

האיומים האלה צריכים רק לחזק את הבריטים ברצונם לעזוב: מה הם צריכים את כל הפוליטיקה הנפלולית האירופית, האינטריגות, הסקנדלים, האידאולוגיות הקיצוניות הזורמות מהיבשת, והחרדות?

7 מה זה יעשה לאיחוד? ההנחה בשנים האחרונות היתה שלא קיים עוד “האדם הבריטי”, “האדם הצרפתי” או “הספרדי”, אלא נולד “האדם האירופי”. כלומר הביצה הפכה לחביתה, והאדם הפך ל”אדם האירופי”. והנה, החביתה עלולה לחזור להיות ביצה, דבר שהוא לא הגיוני בעליל, על פי תפיסת האירופיות כציביליזציה, שלא לדבר על חשיבות “הדרכון האירופי”, שתרד, או יהודי צרפת שכבר לא יוכלו להגר ללונדון.

אך זה יותר מכך: התפיסה היא שהלאומיות מתה, ויצור על-לאומי ואל-לאומי מחליף אותה. והנה, הלאומיות חוזרת ביבשת בצעדי ענק. ההבטחה היתה שהאדם האירופי יביא שגשוג, אך הוא כשל בהבאת השגשוג הזה. ולכן חוזרים אל האדם הלאומי, אולי הוא יביא שגשוג? האדם הלאומי קובר את האדם האירופי.

הפחד הוא שעוד מדינות יילכו בעקבות בריטניה. אם לה מותר ללכת בלי ולהרגיש עם, למה שהן לא יפרשו, וישמרו על הסכמי סחר נרחבים? (בעצם, המודל הישראלי). עד היום רק הצטרפו “אל ההיסטוריה”, והנה, פורשים? אז גם ההיסטוריה חוזרת בה? זו תחושה נוראה, שמה שנתפס כחדש ומבטיח, הוא כבר ישן ומאכזב.

ואכן, האירופים עושים הכל כדי לפתות ולהזהיר. אין סוף למאמרים ב”תקשורת” שרובה ככולה מטעם, הקוראים לבריטים להצביע “נכון”.

מה שיש להעריץ אצל הבריטים שהם לא מפחדים. “פקודת העליונות”.