פושקש והאופי הישראלי
מאת ד”ר גיא בכור
פראפראזה מהזיכרון על מערכון של אפרים קישון:
באחד האמשים בעודנו משחקים קלפים, צלצל הטלפון. ארבינקא ניגש לענות. שלום, אמר מישהו על הקו, אפשר לקבל את זליקוביץ’?
אין פה זליקוביץ’, ענה אבינקא, וסגר.
לא עוברת דקה ושוב צלצול: שלום, אפשר לקבל את זליקוביץ’?
אדוני, הרים ארבינקא את קולו, אמרתי לך שאין פה זליקוביץ’, וטרק.
חצי דקה מאוחר יותר שוב הטלפון. אפשר לקבל את זליקוביץ’?
פה כבר ארבינקא התרתח. פניו כוסו בסומק אדום, ולאחר שחשב שניה אמר:
טוב, זליקוביץ’ איננו. הוא לא פה.
איפה הוא? שאל הקול מהצד השני..
הוא בכלא.
מה?? עלץ הקול בשפופרת, המשטרה עלתה עליו סוף-סוף? אחח.. תמיד אמרתי לאשתי שאת הגנב הזה עוד יתפסו. בכלא, אה?.. ברור… תודה רבה.
*
מה יש בנו שאנו הורגים את ראשי הממשלה שלנו, שותים את דמם טיפה-טיפה, לאט-לאט, מכים אותם בארס, בביקורת שמטיחה בהם את כל מררתנו, עד שהם נעלמים להם, נמוגים למחלותיהם, מי לדיכאון קליני, מי למחלות הקטלניות, מי בכלל נרצח פיזית, ומי לתרדמת, שאין ממנה קימה. מה יש לנו, שכך אנו מתנהגים למנהיגינו, לסמל הריבונות שלנו, לשליחים שלנו? והרי אין זו תופעה חדשה. עם ישראל מומחה לכך, מאז ימי משה רבנו, כאשר העם שלו, אותו גאל בפלאי פלאים מעבדות ומרצח הבנים הזכרים במצרים, יוצא נגדו בהאשמות, שכן הוא רוצה לחזור לסיר הבשר, ולעזאזל מי בכלל הביא אותנו לחור הזה. הרי את דמו של אולמרט אנו שותים עם קש כבר שנה, את נסראללה אנו מעדיפים על פניו ורואים בו מנהיג אמין יותר. פלא שהוא, כקודמיו, לוקח זאת קשה?
היהודים לדורותיהם היו תמיד מיעוט, ולעיתים קרובות נרדף. הם התרגלו לראות בשלטון אויב, סכנה, שאין לבטוח בו. הדרך העיקרית להיזהר מעוצמתו הקטלנית היתה להגחיך אותו, לשנוא אותו, לרמות אותו, להתחכם. המנהיג לא היה אף פעם “משלנו”, הוא היה האויב. אלא שבישראל השלטון הוא כן שלנו, את מנטליות של התנהגות כשה לשנות.
למרות שאנו בני 60, אין לנו תרבות של מוסדות, קשה לנו לקבל את ערך המוסדות, הכללים, החוקים שבתוך החברה. אצלנו כל מוסד נולד כדי שישנו אותו, אנו מתעבים פרוטוקול, בזים להחלטות ומעריצים את הפרקטיקה בשטח. כיוון שכך, בכל תפקיד ובכל מוסד אנו רואים את האדם, הפשפש הקטן, לא את התפקיד, לא את המוסד, דבר שמוביל כמובן לזילות ולהרס נוסף של מערכות.
אנו חברה כה אנדיבידואליסטית, כה תחרותית, עד שאנו פשוט לא מסוגלים לסבול הצלחה של האחר. רובנו מתרגמים זאת מייד כהצלחה על חשבוננו, וזה כה שונה מן התרבות האמריקנית הפרוטסטנטית, שבה הפירגון לאחר, השמחה בשמחתו, הם מודל ראוי לחיקוי, להערכה. זו הסיבה שספרי ההצלחה הם כה נפוצים שם, ונתפסים אצלנו כהתפארות, כשוויץ. שמתם לב שכמעט כל הספרות הזו מתורגמת? אנו חברה שמי שמצליח בה צריך להסתיר זאת, אחרת הוא ישלם מחיר. אנו חברה שכל אחד רואה בעיקר את עצמו, ולעזאזל הזולת. כך זה על הכביש, כך זה בטוקבקים העלובים, הנכתבים במחשכים. אני ורק אני.
האופי היהודי במשך כל הדורות היה של האנטי, ההיפך, האיתגור של הקיים, ההתרסה על הקיים, וכאשר מדובר בחברה שאינה יהודית, זהו פלפל נדרש, קישוט ורענון. אך מה כאשר החברה כולה בנויה על האנטי, על הנגד? אצלנו יש ערעור על הקיים, בלי קיים! שבירת הכללים, בלי הכללים. הכאה על חטא בלי חטא! כמו תנועה מיכנית ומקובעת, החוזרת על עצמה ללא חשיבה. רק אתמול התקשורת כולה עסקה באונס אכזרי-לכאורה של ילדה, מומחים היכו על חטא ברדיו, סוציולוגים קוננו, פרשנים קברו את עתידנו, עד שהתברר, אופס, שבכלל לא היה אונס.
מדינת ישראל קמה כאשר הטלוויזיה כבר היתה באוויר, והטלוויזיה מטיבעה הורסת גיבורים, היא מראה אותם מקרוב, בקטנותם, מחטטים באף. כך לא נהנינו מתרבות ימי הראדיו, של בניית גיבורים ומיתוסים. אצלנו כל המיתוסים נשחטו, ואם יש מיתוסים, הם ברובם שליליים. ראש ממשלה הוא דמות לחיקוי? הצחקתם אותי. עודף ציניות, עודף ביקורתיות, תקשורת שחייה ומתפרנסת בעיקר מן האנטי גיבור. כך נותרנו חברה שיש בה עודף באנטי גיבור, בלי הגיבורים. ואם ישנם גיבורים, כמו במלחמת לבנון השניה, הנורמה היא להתבייש בהם. אנו חברה שבה המילה פטריוטיות הפכה למילה גסה. וכיוון שכך מי שמזוהה איתה הוא נחות.
אך ישנה סיבה עוד יותר עמוקה. אנו חברה שבה האליטה שהקימה את המדינה נושלה מתפקידה ההיסטורי, וכיוון שהיא רואה עצמה כמי שנולדה לשלוט, היא אינה מקבלת את דחיקתה לשוליים. האליטה הזו נושלה באמצעם דמוקרטיים, בידי קבוצות חדשות שעלו, עולים, מזרחיים, דתיים, חרדים, ואלה דחקו את האליטה הישנה מטה. באין לה ברירה דמוקרטית היא ממציאה את עצמה במה שנקרא “שלטון החוק”, בג”ץ, המשפטיזציה הפונדמנטליסטית, התקשורת והאקדמיה. כך היא עוקפת למעשה את רצון הרוב, את רצון הריבון ומשאירה את עצמה כשכבה קובעת. היום זהו מיעוט קטן, אך הוא מחזיק בידיו את המילה האחרונה. מי יקבע האם לסיים את התמיכה האומללה ברצועת עזה שהיא “ישות עויינת” לכל הדעות: היועץ המשפטי מזוז או ראש הממשלה? ומי יקבע אם מלחמה היא ניצחון או תבוסה: ראש המשלה או התקשורת?
מכאן שאת המנהיגים שנבחרו על ידי הרוב הדמוקרטי יש להגחיך, להציג כקריקטורות, כטפשים, אולי יום אחד יתעורר העם ויבקש מהם, מן הציבור הנאור, לשוב ולהנהיג. אלא שבדרך נהרסת החברה כולה, נהרסים מוסדותיה, נובלים מנהיגיה והניכור גובר. הרי הגיחוך הזה רק מונע מאנשים רציניים וטובים להצטרף למנהיגות המדינה. מי אידיוט לחשוף את עצמו לכל הארס הזה? וכך אנו מקבלים באמת אנשים פחות ופחות טובים בהנהגה. כך קורה שמי שמבקש לפתור-לכאורה את הבעיה, בעצם יוצר אותה במו ידיו. עם שמעולם לא שלט, שלא ידע ריבונות מהי, נדרש לשלוט, והתוצאה בהתאם.
האתר שלנו מתקיים בזכות המודעות המתפרסמות בו◄
◄אנא הפיצו את המאמר הזה לרשימת התפוצה שלכם. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
הסטריית השחיתות
חידת אהוד אולמרט, ראש ממשלה מהמטריקס