הדת הפלסטינית

יאסר ערפאת כיהן כאפיפיור הבלתי מעורער של הדת הפלסטינית, אשר מעריציו הרבים היו מגיעים משלחות- משלחות ליצוק מים על ידיו. כמו בכל דת איש לא שאל מה היתה תרומתו למאבק הפלסטיני או מה היו נזקיו. כקורבן האולטימטיבי בעיני העולם הוא הפך לאליל, המבשר שחרור, מאבק נדכאים, שמאל וחירות, מבלי שאיש ממעריציו נתן לעצמו להתבלבל עם העובדות. את האייקון ערפאת היה צורך להעריץ בלבד, ולכן טבעי היה שמעריציו דאגו להעניק לו את פרס נובל לשלום.

בעצם אישיותו הוא תרם תרומה עצומה להתעניינות העולמית בבעיה הפלסטינית ולכיסוי התקשורתי שלה. דמותו היתה כה צבעונית ומוכרת בעולם, עד שהפכה לנכס לאומי של הפלסטינים. בעצם הנכס הלאומי היחיד שלהם.

אלא שהנכס הזה נעלם לפני כשנה. הכוהן הגדול פרש, ועמו החל להתמוסס העניין העולמי בנושא הפלשתיני. כיוון שכל הסובבים אותו היו והינם אפרוריים ומי שאינם מושכי תקשורת, העולם הפסיק להתעניין באובססיביות בפלסטינים. זה כבר לא כזה “סיפור”.

בשנה הזו גם איבדו הפלסטינים, ולו גם באופן חלקי, את מעמדם העולמי כקורבנות נצחיים, מקור הלגיטימציה של הדת הפלסטינית. בתקשורת העולמית הם מצטיירים כיום גם כפוגעים סדרתיים, כמי שמזוהים אוטומאטית עם טרור. ערפאת הקפיד לשמור על תדמית המסכנות. בלעדיו נותרו כיום הפלסטינים עם “ברוני מלחמה” איזוריים, כנופיות רצחניות, חמאס וג’יהאד, בריונים איזוריים, ואחד אבו מאזן, ההיפוך הגמור מערפאת: חסר שפת גוף, בורח מתיאטרליות ולכן גם בלתי מושך תקשורתית. ערפאת היה כהן. אבו מאזן פקיד. ערפאת היה כאפיה מיתולוגית. אבו מאזן – עניבה.

השאלה היא האם גם הפלסטינים עצמם פיתחו ביקורת עצמית כנגד “הדת הפלסטינית” בעקבות הסתלקות הכוהן הגדול. כמו כל דת היא הרי טוטאלית ובלתי מתפשרת, המדברת על “צדק” ו”זכות” ולא על פשרה ועל קבלת האחר. כל עוד מדברת הדת הפלסטינית על “צדק” לפלסטינים, משמעות הדבר שאין מקום לישראל ולמי שחי בה כיום. ביום שבו יתפקחו הפלסטינים מן הכת אליה שקעו זה מאה שנה, רק אז תוכל להגיע הפשרה מצידם, ועימה הסכם של אמת. אלא שלפי שעה זה עדיין רחוק מאוד.

מה שנותר לישראל הוא לנקוט בצעדים חד-צדדיים מול הפלסטינים. להתרחק ולהישמר מהם ומדת ההתרסה שיצרו, ואשר קמה עליהם כגולם על יוצרו. למרבית הטרגדיה שלהם ושלנו, לא הפלסטינים שולטים בדת הפלסטינית שיצרו, אלא, עדיין, היא בהם.