הנתונים גרועים אפילו יותר ממה שחשבתי. על פי נתוני ‘יפעת בקרת פרסום’ שפורסמו אתמול, נתח הפרסום בעיתונות הנייר היומית קרס בשנת 2020 ב- 31%, והגיע ל- 8.2% בלבד מכלל הפרסום בישראל. זאת אחרי שקרס שנה קודם לכן ב- 12%, והגיע ל- 11%.

ולמה הנפילה הזו? משום שרק מעטים עדיין קוראים את עיתוני הנייר האלה, וראינו את הנתונים החדשים, המזעזעים מבחינתם.  

בכך מגיעים עיתוני הנייר היומיים לגבול הכדאיות הכלכלית, ובשנת 2021 סביר שנראה סגירה של לפחות “עיתון” יומי אחד. בכך הם יישארו כאתרים בלבד; עוד אתרים, לא הכי מעניינים. 

עוד נתון היסטורי: לראשונה הפרסום ברשת (43% מסך עוגת הפרסום) עבר את הפרסום בטלוויזיה (39%), ואני זוכר שעם הקמת ג’יפלאנט, בשנת 2006, הפרסום ברשת עמד על אחוזים בודדים. הסיבה: מספר האנשים שעדיין צופים בטלוויזיה הפך לשולי. 

בשנת 2006, עם הקמת האתר, מודעות גוגל לא היו עדיין קיימות בישראל, ואני התכתבתי אז עם מטה חברת גוגל באירלנד, לשכנע אותם לפתוח מערך בישראל, והם אכן עשו זאת (לא יודע אם השפעתי עליהם). 

נפח הפרסום בישראל תקוע מאז שנת 2008 (3.8 מליארד ש”ח) ובשנת 2020 הוא עדיין עומד על 4 מליארד, בהבדל אחד: אז כמעט הכל עבר דרך חברות הפרסום ל”תקשורת”; בעוד שהיום נתח הארי הולך לגוגל ולפייסבוק. במילים אחרות, משרדי הפרסום בישראל גם הם: עולם הולך ונכחד.