מאת ד”ר גיא בכור
לכל אחד מאיתנו יש בארונות הגבוהים שלל הגדות של פסח, מהעיתון, מהצבא או כאלה שאפילו איננו יודעים מהיכן הגיעו, אבל הן שם. ההגדה האהובה על אבי היתה דווקא הגדה מרופטת ומוזרה למראה, שבשל השפעת השנים הוא כרך אותה בנייר טפט חזק, כדי שהעטיפה תשמור עליה. ודווקא איתה היה עורך את שולחן הסדר. היו בה איורי תחריט מוזרים, מפחידים, והמון כיתוב באותיות עבריות ללא משמעות.
אחי ואני אהבנו להשתעשע בילדותנו עם ההגדה הזו, תוך שאנחנו קוראים מן האותיות חסרות המשמעות, אם כי בשלב מאוחר יותר כבר הבנו מהן האותיות האלה. זו היתה ערבית, וזו היתה הגדה של פסח שבה היה תרגום לערבית של ההגדה כולה, באותיות עבריות. גם ההוראות לעורך הסדר היו כתובות בערבית באותיות עבריות.
אבא, שלמד מרבית שנותיו בבגדאד בבתי ספר עם לא-יהודים (מוסלמים ונוצרים), כיוון שאביו ראה צורך לשלבו בעיראק המודרנית, חיבב את הערבית-העברית הזו.
לימים התברר לי ששפה זו, דהיינו ערבית באותיות עבריות, נקראת “שרח”, והיתה שפת גישור של רוב יהודי בבל עם כתבי הקודש של היהדות, שכן במאה העשרים הלכה העברית עצמה ונשתכחה, ככל שהערבית היתה השפה המדוברת והנכתבת לכל דבר ועניין. היהודים ברובם כבר לא הבינו את הטקסטים העבריים והארמיים, והיה צורך בגישור. ההגדה הישנה הזו, שהודפסה דווקא בארץ ישראל, היתה מתורגמת כולה לשפת שרח כמנהג יהודי בבל, וכך היו שרים את ההגדה- גם בערבית.
היו בין גדולי ישראל שכתבו בערבית כמקור, למשל הרמב”ם, ובוודאי בעברית. אך זו היתה ערבית באותיות עבריות, וזוהי שפה שנעלמה. היא נעלמה, שכן היא כללה איחוד, שיתוף פעולה, שבעידן הלאומיות כבר לא יכול היה להתקיים, בין העברית לערבית.
השפה הערבית הלכה לכיוון הלאומיות הערבית, והעברית הפכה להיות מבשרת הלאומיות היהודית, היא הציונות. שתיהן לא יכלו עוד לשכון זו בתוך זו. אין גם עוד צורך בשרח, שכן היהודים חזרו אל העברית, ואינם צריכים עוד את תיווכה של הערבית, כדי להבין, למשל, את ההגדה של פסח.
אך זהו מקרה נדיר, שבו הערבית והעברית חיו ביחד, והסתדרו לא רע.
“הא לחמא עניא” (שרח: “האד’א חובז אלמסכין”), כפי ששרו יהודי בבל זה אלפיים שנה. שימו לב, שהשירה היא בחלקה ארמית, חלקה מתורגם לערבית.
אני טוען שאוצרות העם היהודי ומקורותיו הלכו לאיבוד שלוש פעמים, לפחות פעם אחת באשמתנו.
בבבל נכתב התלמוד הבבלי, הבסיס הענק ליהדות המוכרת לנו. כיוון שאצל היהודים לא משליכים כתבי דת אלא מטמינים ושומרים, אין לי ספק שגם מקורותיו של התלמוד טמונים באיזור מרכז עיראק, כנראה בצמוד לבתי הכנסת העתיקים. יש לי יסוד להניח שבעיראק נשתמרו גניזות רבות, כך גם שמעתי מכמה מן הוותיקים.
עד היום הגניזה שנתגלתה בקהיר היא מקור עצום של ידע על תולדות העם היהודי מן המאה התשיעית ועד המאה ה-19. בבבל ישבו שתי הישיבות העיקריות של העם היהודי, ששימשו לסירוגין כמרכזי דת, תרבות והנהגה של יהודי בבל, וכלל קהילות היהודים. ישיבת סורא הוקמה בסביבות שנת 220 לספירה בידי אבא אריכא, שהיה מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. ישיבת פומבדיתא הוקמה בסביבות שנת 260 לספירה בידי הרב יהודה בן יחזקאל, מתלמידיו של האמורא שמואל, מייסד ישיבת נהרדעא (תחילת המאה ה- 3 לספירה). ישיבות סורא ופומבדיתא התקיימו עד לביטול הישיבות באמצע המאה ה- 11 לספירה. אלה היו האוניברסיטאות של עם ישראל. אין לי ספק שכתבי הישיבות האלה עודם גנוזים, ובשל תנאי מזג האוויר היבש, הם אמורים גם לשרוד. שם נמצא הבסיס להגות העם היהודי.
בשנות החמישים, כאשר לכל יהודי שנמלט מעיראק הותר להוציא רק מזוודה אחת, ללא כסף, לא היה מקום לחפש את הגנוז. האותיות של העם היהודי הלכו לאיבוד בפעם הראשונה.
הן הלכו לאיבוד בפעם השניה, כאשר נמחקה הזהות הקולקטיבית של העולים מעיראק במסגרת כור ההיתוך של מדינת ישראל, ואני לא מציין זאת לשלילה, אלא רק כעובדה. מי עוד יודע שהיתה פעם שפה עברית-ערבית?
אלא שהן הלכו לאיבוד גם בפעם השלישית, והפעם בשל הזנחה אומללה, ועל כך אני מצר, כי הייתי מעורב בכך, במידה מועטה, ולא הצלחתי.
עם נפילת משטר סדאם חוסין בשנת 2003 כאשר האמריקנים כבשו ושלטו שלטון צבאי מלא בעיראק, נפתח חלון של הזדמנויות. ישראלים יכלו להיכנס לבגדאד, בוודאי משלחות של יהודים אמריקנים, ובוואקום השלטוני הכל היה פתוח, ובטוח. אז, הבנתי, זו ההזדמנות של העם היהודי לרדת ולאסוף סוף סוף את שורשיו. משטרו של סדאם חוסין סגר ושמר על בתי הכנסת היהודיים, ולא התיר לאיש להיכנס אליהם. הם היו רכוש הקהילה היהודית (שכבר לא היתה), סגורים ושמורים היטב. הם והגניזות העתיקות שלהם. ידעתי שזה הזמן לאסוף את שורשינו.
פניתי אז אל דמות מאוד מרכזית בממשלה, אדם שכולם מכירים בראש הצמרת השלטונית, והעליתי בפניו את העניין. כתבתי מאמר ב”ידיעות אחרונות”, וקיוויתי שהעם היהודי יבין איזו הזדמנות היסטורית ובלתי חוזרת ניצבת בפניו. בוודאי היהודים הדתיים, מי מהם שיושבים בממשלה.
אותו אדם, שאני מעריך, הרים את עיניו אלי ואמר לי: גיא, אתה אדם מציאותי. בתוך האנתיפאדה והצרות של היומיום, אין לנו במה להתעסק? רק בגניזות של העם היהודי? תדע לך שממשלה בישראל מתפקדת בכיבוי שריפות. מה שלא בוער, אנחנו לא מתעסקים איתו, וזה ממש לא בוער.
לא ויתרתי. אמרתי לו: תשמע, זה אולי לא בוער, אך הזדמנות כזו יכולה לקרות פעם במאות שנים.
הוא חייך, ובזה נגמר העניין.
נגמר אולי לתמיד, שכן עכשיו מעלים בתי תפילה בעיראק באש. עכשיו זה אולי “בוער”.
בימים האחרונים פרץ ויכוח גדול במצרים, לאחר שהשגריר שלנו שם, שלום כהן, קרא ללמד את השפה העברית במסגרת השפות הזרות הנלמדות בבתי הספר היסודיים והתיכוניים במצרים, כשפת בחירה.
הקריאה הזו, שהתפרסמה בעתונות המצרית, עוררה שם זעם עצום, שלעיתים קשה להבין אותו. צירים בפרלמנט יצאו מייד בקריאות דחופות לממשלה שתכריז רשמית על דחיית הבקשה “הבלתי ראויה, הפוגעת בריבונות המצרית”, ועוד ועוד, מה אתם יודעים.
לא מצאתי ולו תגובה אחת של אישיות מצרית בעד הבקשה הזו, ההיפך, יש התנגדות מקיר לקיר מהשמאל ועד האסלאם הפוליטי. אחת התגובות המעניינות באה מכיוון ראש תנועת “כיפאיה“, התנועה האופוזיציונית, המתנגדת למובארק, ד”ר עבד אלווהאב אלמסירי.
מדוע מעניינת? כי הוא נחשב במצרים כמומחה לישראל. אני עוקב אחריו כבר שנים רבות, מרחוק, שכן הוא מתנגד, כמובן, לנרמול יחסים עם ישראל. אלמסירי כתב לא פחות מאשר את האנציקלופדיה על יהודים, יהדות והציונות הנפוצה בעולם הערבי. ומה דעתו?
“זו השפלה חדשה למצרים, למשטר ולעם“, הוא קבע בראיון לאתר האינטרנט של אלג’זירה. “העברית היא שפה מלאכותית ונכחדת, ולכן הסופרים הישראלים סובלים מכך שאי אפשר להפיץ את כתביהם אלא אם כן הם מתורגמים לשפות אחרות. אל לנו לעזור ולהפיץ שפה גוססת זו, דבר שאין היא ראויה לו. מספיק לנו שמלמדים את השפה הזו במסגרת התארים השני והשלישי, כדי שנכיר אותה במסגרת ‘דע את האוייב’ “. כך המומחה ליהדות ולציונות.
התפיסה המקובלת בעולם הערבי שהעברית היא אכן שפה ההולכת ונעלמת, גוססת, ולמה שיעזרו לה להינצל?
אחרים משתמשים בטיעון התועלתני. בכירים טוענים כי אין סיבה ללמד את העברית שכן אין היא שפה בינלאומית, ולכן חבל שתלמידים יתעסקו בה, במקום ללמוד, נניח, אנגלית. אלא שהצעתו של השגריר כהן, אינה באה על חשבון האנגלית, והוא הציע שהעברית תהיה שפת בחירה בלבד.
כמו תמיד בעולם הערבי, דעות קובעי דעת הקהל האנטי-ישראליים לחוד, והמציאות לחוד. דווקא במצרים יש כיום פריחה של לימוד השפה העברית, ולא פחות מ-1,400 סטודנטים לומדים אותה כיום באוניברסיטאות כלימוד ראשי ועיקרי. עוד אלפים לומדים אותה כלימוד במסגרת לימודי האיזור. הביקוש רק גובר, ולכן היא נלמדת כיום בלא פחות מעשר אוניברסיטאות במצרים.
למה הפחד מן העברית? מכמה סיבות. יש הרואים בכך חדירת “הנורמליזציה”, חס וחלילה, בדלת האחורית אל העולם הערבי, ויש רבים שפשוט פוחדים מפתיחות, גם לתרבות העברית ולעוצמתה, פן תתגלה התרבות הערבית המודרנית במערומיה. עדיפה הסגירות.
מעניינים הטוקבקים של הקוראים לפחד הזה מלימוד השפה העברית, ולפחות חצי מן המגיבים אינם מסכימים לחלוטין עם הפחד. ההיפך, הם מגלים פתיחות ורצון להכיר את ישראל ואת תרבותה, לפחות את שפתה. בהתנגדות לשפה העברית הם רואים את החולשה של תרבותם שלהם.
essam iskander
مع كل الاسف نشوف دكتور يتكلم بهاى الطريقة . لعاد شخليت للاناس الاميين يا دكتور . ليش اليهود يعرفو عربي واحنا لاء؟ الى متى نخلي هيك ناس يتحكموا بينا ؟ احنا نظل طول عمرناجهلة مادام غندنا حكومات امثال الحكومة المصرية وكل الحكومات من دون استثناء ومادام عندنا معارضة مثل كفاية وغيرها من اللي هم ناس منبوذين من المجتمع وجايين يسوون معارضة. ويكفينا انو كل كتب التاريخ والجغرافية اللي كنا ندرسها واحنا صغار كانت محورة لصالح الحكومات العربية الللي كلها مو شرعية.
עסאם אסכנדר כותב: “עם כל הצער, אנחנו רואים דוקטור (הוא מתכוון לאלמסירי) שמדבר כמו אנשים פשוטים. למה שהיהודים ידברו ערבית ואנחנו לא נדע עברית? עד מתי נרשה שאנשים כאלה ידברו כך? כל חיינו נישאר בורים כל עוד יש לנו ממשלות כמו הממשלה המצרית וכל הממשלות הערביות ללא יוצא מן הכלל, וכל עוד האופוזיציה אצלנו נראית כמו “כפאיה”. אלה אנשים מנודים מן החברה, ועכשיו ‘עושים’ לנו אופוזיציה. מספיק לנו שכל ספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלמדנו כאשר היינו קטנים היו מוטים לטובת הממשלות הערביות, שכולן בלתי לגיטימיות.
حسام القطورى
لا أدرى لماذا كل هذا الغضب المبالغ فيه, لماذا الخلط بين العبرية كلغة و إسرائيل كدولة. أنا كمسلم متدين أقرأ الكتب السماوية كالتوراة و الإنجيل, فإذا أردت العودة لأصل اللغة لإيجادالمعنى قبل تحريفه فى الترجمة, أنا ارى ان لا ضير فى تعلم العبرية للإطلاع على الثقفات القديمة. ولا أهمية لمن يجعجعون لإستفزاز المصرببن
או חוסאם שכותב מזווית אחרת: “אינני מבין מדוע כל הזעם הזה, ולמה הערבוב בין העברית כשפה לבין ישראל כמדינה. אני כמוסלמי מאמין קורא את ספרי הקודש, כמו התורה והברית החדשה, ואני רוצה לחזור אל מקור השפה, כדי שאבין את המשמעות לפני שמשבשים אותה בתרגום. לדעתי אין שום נזק בלימוד העברית כדי ללמוד על התרבויות הקדומות. ואין שום חשיבות לאלה שמקשקשים כדי להתגרות במצריים”.
למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן.
