משא ומתן בלתי אפשרי
גלעד שליט הפך כלי במלחמה..
במהלך החדשים האחרונים משהוא לא הסתדר לי בכל הנוגע לשבויים שלנו, אך לא ידעתי להגדיר אותו בבירור. כבר כתבתי באתר שלנו שרצון גדול לשחרר את השבויים שלהם או לפתוח איתנו במשא ומתן לא ראיתי, לא מצד חיזבאללה ולא מצד חמאס. ובכל זאת, הרזולוציה של התהליכים לא היתה חדה מבחינתי. השבוע הבנתי. אם הניתוח שאציג בפניכם עכשיו נכון, ואני מאמין שכך הוא הדבר, הרי שהמסקנות יכולות להיות מחרידות; שאנו גורמים לעצמנו נזק, במקום תועלת.
יכול להיות שאנו עומדים בפני שלב ערבי חדש לגמרי בכל נושא השבויים, ועדיין לא הבנו זאת? משמעות הדבר היא שכל דרך ההתייחסות שלנו אל הבעיה אמורה להשתנות.
בצורת ההתייחסות הערבית לדורותיה בכל הנוגע לשבויים שלנו ניתן לדבר על שלושה שלבים מרכזיים:
שלב א’: יש מלחמה, יש שחרור
בשולי מלחמה או מהלך צבאי אחר, נופלים שבויים משני הצדדים, ובמסגרת זו מתבצעים גם חילופי שבויים. כך היה במלחמות הקונבנציונליות של ישראל מול הצבאות הערביים, וכך היה גם במלחמת ישראל מול אש”ף בקיץ 1982. זהו המצב הרגיל, שהאמנות הבינלאומיות מתייחסות אליו, וכך גם הדין הבינלאומי.
שלב ב’: אין מלחמה, יש שחרור
הכישלון המסורתי של צבאות ערב או הצדדים הערביים האחרים במלחמותיהם מול ישראל, הביא אותם למחשבה קריאטיבית. גם ללא מלחמה ניתן לחטוף חיילים ישראלים, ולנהל דרכם משא ומתן לשחרור אסירים ערבים. כלומר, אין כבר צורך באקט המלחמתי, שהיה תמיד כושל אצל הצד הערבי, כדי לסחוט מישראל עסקת שחרור. אחריתה של עסקת ג’בריל בשנות השמונים היתה כבר בשלב הזה, מנותקת כבר ממלחמת לבנון וממהלכיה. הצד הערבי לא סיכן בשלב הזה דבר, ולא היה צריך לחכות למלחמה או לאקט מלחמתי אחר. חטיפת ישראלים לצרכי מיקוח הפכה מן הטפל (למלחמה) לעיקר. היא הפכה לדבר העומד בזכות עצמו.
שלב ג’: אין מלחמה, אין שחרור
יכול להיות שהגענו עכשיו לשלב חדש, שלב ג’? ברור שמדובר כאן בחטיפה שלא במסגרת מלחמה, אלא כאקט העומד בפני עצמו, אך הפעם אין כלל רצון לשחרר אף אחד, ועצם החזקת הישראלים הופכת למטרה, ולא עוד שחרור של הצדדים הערביים. אני סבור שהגענו אל השלב הזה.
בציבור שלנו יש לחץ תמידי על הממשלה מדוע אין היא משחררת עוד ועוד אסירים ערבים, או את פלוני ולא את אלמוני, בשעה שאם אנו בשלב ג’ אין זה כבר משנה בכלל את מי משחררים, שכן אין זו עוד המטרה הערבית!
אנסה להוכיח שחמאס וחיזבאללה נמצאים כבר עמוק בשלב ג’:
ראשית, החזקת ישראלים מעניקה פרסום בינלאומי, גאווה, יוקרה, תהילה ועוצמה לארגון החוטף. משמעות הדבר חדשות ועניין בחמאס או בחיזבאללה באופן שוטף וסדיר. חטופים ישראלים הם כמו גביע הצטיינות בארון התצוגה של הארגונים. משפחות החטופים דואגות להיפגש עם גדולי העולם? עוד פרסום והעצמה לארגונים החוטפים. למה שהארגונים האלה יוותרו על כל אלה?
שנית, אחזקת ישראלים פותחת סוג של תהליך מדיני בינלאומי, שאפילו ארגון טרור מעוניין בו. הוא נפגש עם נציגי מעצמות, יש חיזור אחריו, מתווכים מסתוריים באים והולכים, כספים מוצעים ואולי אפילו מועברים, הארגון בעניינים. יש לו יכולת להיות מעורב בתהליכים איזוריים. למה שיוותר על זה? פעם היה מדובר שישראלים הם פוליסת ביטוח עבור הארגונים. כיום, כאשר ישראל אינה נתפסת עוד כחזקה כמו בעבר, שואלים בארגונים אלה, פוליסת ביטוח מפני מה?
שלישית, באמצעות החזקת חטופים ישראלים ניתן להשתלט ואפילו להכפיף, את סדר היום הישראלי למטרותיו, ותוך דקות. די בקלטת שמע אחת כדי לכבוש את הכותרות בישראל לחלוטין, ולהשתלט על סדר היום. ארגונים ישראלים כבר קוראים להידבר עם חמאס, והבלבול הישראלי רק גובר. האם באמצעות ניהול מקיווליסטי של עניין השבויים הם עוד יוכלו לשנות תוצאות בחירות בישראל? את זה עוד נראה. למה לוותר על זה? מה גם שהתאכזרות לציבור הישראלי ולמשפחות החטופים רק גורמת להם נחת רוח.
רביעית, אין את מי לשחרר. בשנת 2000 היו לחיזבאללה הרבה אסירים ואינטרסים אצלנו. אין זה המצב כיום. יש כמה שבויים מן הארגון שנפלו בידינו במלחמת לבנון האחרונה, וחיזבאללה, לדעתי, יחסל אותם אם יוחזרו אליו, ויש סמיר קונטאר, דרוזי, איש ארגוני השמאל הפלסטיניים. ממש מעניין את נסראללה.
ובאשר לארגונים הפלסטיניים. לחמאס ברור שתמורת גלעד שליט יחזרו לרחוב גם מאות ואולי אפילו אלפי לוחמי פתח. מי צריך אותם שם? חמאס צריך להיות מטורף לשחרר אותם. אגב, חטיפה של בכירים בארגונים הללו לא תשנה את המאזן, כפי שכבר הוכח גם בהקשר הלבנוני וגם בזה הפלסטיני. אין בכך תועלת.
מכאן עולה ששלושת השבויים שלנו הם נכס יקר מידי מכדי לוותר עליו. הרווחים לארגונים הטרוריסטיים הללו מהחזקת הישראלים עולים על הרווחים משחרורם.
אנו, על פי ההגיון המערבי והיהודי שלנו, רואים באקט השחרור של שבויינו את הערך הנעלה ביותר. מי אמר שגם הצד השני חושב כך? שתמורת שחרור שבוייו יעשה את הכל?
האם אני משוכנע שלא יהיה שחרור של שלושת שבויינו? אי אפשר להיות בטוח בשום דבר במזרח התיכון, הכל נזיל. אך אני משוכנע שהשיקולים שהעליתי כאן עולים בעוצמה אצל הארגונים החוטפים. אין לי ספק שרבים מבין מקבלי ההחלטות אצלם קוראים שלא לשחרר בכלל.
מכאן עולה מחשבה מחרידה נוספת. אם זה המצב, האם יכול להיות שככל שאנו עושים יותר רעש תקשורתי, ציבורי ובינלאומי סביב החטופים, ומשפחות החטופים נוסעות אל גדולי העולם בעניין הזה, כך קטנים יותר הסיכויים שלהם להשתחרר? האם ככל שיש יותר מודעות, כך “משתבח” יותר ערך “הנכס”, ולכן הצד השני יתקשה עוד יותר לוותר עליו? למרבית הצער, אני סבור שכן. לו היינו נמצאים בשלב א’ או ב’ היה הגיון ברעש התקשורתי, אך אם אנו בשלב ג’, שבו, מבחינתנו, הרעש הופך לחיסרון. שחרור יושג רק אם השבויים הללו יאבדו מערכם, או שיוולדו מנופי לחץ חדשים, שישנו את המאזן הנהנתני של חמאס וחיזבאללה, שפרסתי כאן בפניכם.
חמאס וחיזבאללה הם אויבים מושבעים של ישראל, וזו כבר קלישאה, אך הם גם אויב ממולח, שכלליו שונים ממה שהיה בעבר. אין לנו מנוס מניתוח המצב והבנתו על הגיונו של הצד השני. אחרת אנו נידונים לקיפאון מחשבתי, לניוון ולכישלון.
גם זה המזרח התיכון
למה המו”מ על שחרור גלעד שליט אינו מתקדם?
