מאת ד”ר גיא בכור

השבוע יצא לי לטייל במרכז תל אביב, איזורי אלנבי, בלפור, שינקין, שוק הכרמל, שדרות רוטשילד והסביבה, ונחרדתי מרמות הכיעור הסביבתי. כמה מדברים על תל אביב ועל הזינוק הישראלי, ועדיין, קשה להרים את העיניים: בניינים כמעט רקובים ולא משופצים, בכל מקום קורות, ברזלים חלודים, עשביה, עמודי חשמל אכולים, מדרכות עקומות, כבישים פגועים, ים של שלטים ואנרכיה סביבתית. ובין אלה מסתובבים תיירים רבים, וחוזים בקלוננו. 

נכון, יש כבר לא מעט בתים משופצים ויפים, אך הסביבה מעיקה, וזה פוצע את העין. וכאשר משפצים שם סוף סוף כיכר עם מזרקה (תהליך שכרגיל לוקח זמן רב מידי), היא כיכר האופרה במורד רחוב אלנבי אל הים, לא רק שאין שם עץ או צל לרפואה, השיפוץ כבר מלוכלך ומוכתם, והבתים סביב מוזנחים ולא מזמינים, עם ים של בטון. שדרות רוטשילד היוקרתיות עם שאריות דשא, מדרכות עקומות וכביש מוזנח. אין שם שום קשר לאסתטיקה. 

זה צרם לי מאוד, במיוחד לאחר כשלושה שבועות ביפן, שם יצא לי לטייל הרבה מאוד ברחובות טוקיו, קיוטו ואוסקה (בהמשך).

לאורך הדורות, האסתטיקה הציבורית לא היתה תפקיד של יהודים, שלרוב היו סגורים במרחב מצומצם, בתנאי עוני ועליבות. יהודים בנו לפעמים בתי כנסת יפים, אך הסביבה לא היתה שלהם, וגם לא האחריות. אסתטיקה לא היתה הצד החזק שלהם. 

75 שנים לאחר שחידשנו את הריבונות שלנו, ואין עדיין סגנון עיצוב ישראלי אופייני, שגם יאפיין אותנו כקולקטיב. איפה היו בתי הספר לעיצוב ולאדריכלות כל השנים האלה?

בתחילה, העיצוב הישראלי נדד אל האוריינט, במה שזכה להגדרה מלגלגת אחר כך כ”אקלקטי”. אחר בא הבאוהאוס האירופי והדל, שלא מתאים לאיזור הצבעוני שלנו, ואז השיכונים ומבני הבטון הברוטליסטים של שנות השבעים. ומה עם כללים משלבים אופייניים לאומה הישראלית שלנו, שהיא כבר כמעט בת עשרה מיליון איש, ומתקרבת במהירות לשנתה המאה? מה נשאיר לדורות הבאים?

אסתטיקה היא הדבר הנחוץ ביותר לכל אחד ברמה האישית, ובוודאי לאומה שבונה את עצמה. יש בה:

🟧 רוגע,

🟧 צלילות מחשבה,

🟧 העצמה,

🟧 עדינות והרמוניה,

🟧 בטחון עצמי,

🟧 ואופטימיות.