כצפוי, עוד בלוף של הסולטן התפוצץ, ומהר מאוד. הנזק: חיסול האמון בבנקאות בטורקיה, וקריסה עוד יותר גדולה של הכלכלה, או מה שנשאר ממנה.
לאחר שהאינפלציה בטורקיה הגיעה למעל 21%, ארדואן היה חייב להעלות את הריבית, אך במקום זאת הוא דווקא הוריד אותה. כל נגיד כלכלי או פקיד שהתנגד לו – הודח. כתוצאה מכך שער הלירה הגיע ל- 17 לירות לדולר אחד, והמשמעות: חורבן כלכלי.
ואז הגה הסולטן רעיון: ל”עבוד” על האזרחים שלו עצמו. הוא העלה את משכורת המינימום ב- 50% (בלי שיש לו כיסוי כספי לכך) וקרא לאזרחים למכור את הדולרים שלהם, ולקנות לירות בפיקדון מיוחד, כשהוא מתחייב להשלים להם את פער השערים. ואכן, היו טיפשים שגם האמינו לו, ובנוסף, הבנק המרכזי מכר את הדולרים האחרונים שלו.
כתוצאה מכך שער הדולר צנח ל- 10 לירות לדולר, והלירה טיפסה למעלה. אלא שהתמימים והטיפשים שמכרו דולרים נוכחו לדעת תוך יום שהם מדממים יחד עם הלירה, ולא ברור איך ישלימו להם את השערים, בהעדר מנגנון. כאן העניינים נכנסו לסחרור ממלכד: אם הסולטן ירצה להשלים הפרשי שער, הוא יצטרך להדפיס כסף, כי אין לו. ואם הוא ידפיס, הלירות יאבדו את ערכן עוד יותר מהר, לטיפשים שהאמינו.
ברגע שאלה שהאמינו לו הבינו את המלכודת, הם רצים שוב לקנות דולרים, והדולר שוב מטפס במהירות, ראו את הגרף:
