המשפט הישראלי מקמץ בדוקטרינת ההגנה העצמית. התפיסה הפילוסופית שלו היא שהאדם יודע מה הוא עושה, ואם ירה, הוא צריך להיות מודע להשלכות מעשהו. אין הרבה מקום להגנה חברתית שתמנע את המשמעות הפלילית של מעשיו. נכון הוא שגם במשפט הישראלי מצויין שההגנה העצמית היא לחיים, לחירות, לגוף ולרכוש (אך לא לכבוד!) של אדם או של זולתו, אך נלווים לכך כמה תנאים מצמצמים. לו אותו חוואי מן הדרום היה מבצע מעשהו בעולם הערבי, התוצאה המשפטית של מעשהו היתה יכולה להיות שונה.
בקולקטיב הערבי, שבו ערכים כמו מוסר, כבוד המשפחה, צניעות האישה או כפירה בדת עשויים לעיתים להיות נעלים מערך חיי הפרט, דוקטרינת ההגנה העצמית מקבלת משקל גדול במיוחד. אצלנו הגנה עצמית היא על הגוף בלבד. במשפט הערבי היא עשויה להתקיים גם במקרה של נזק גופני, נזק לרכוש, פגיעה בכבוד, חילול הקודש, מעשים פורנוגרפיים, פיתוי מיני, ניצול קטינים, או חילול כבוד האישה.
יתכן שבמקרים כאלה לא תהיה למבצע המעשה הפלילי שום אחריות פלילית והוא יהיה פטור, או כלשונו של סעיף 184 לחוק העונשין הלבנוני (התרגום שלי – ג.ב.): “כל מעשה שהינו הכרחי לסיכול איום שאינו נובע מזכות, ואשר בוצע ללא התגרות על הנפש, על הרכוש, או נפש של אדם אחר או רכושו, ייחשב למימוש זכות”. יש משפטנים ערבים הרואים בהגנה עצמית חובה ממש, חובה חברתית, להגן על ערכים בעלי חשיבות אנושית וחברתית עליונה. כי זו חובת המדינה להגן על ערכים אלה, ואם המדינה אינה עומדת בחובתה, מוסמך הפרט לדאוג להם, בגלל חשיבותם הרבה.
מהם התנאים שאם יתקיימו יכיר המשפט הערבי בהגנה עצמית הפוטרת מכל אחריות?
- איום קרוב המעמיד בסכנה את האדם עצמו, או רכושו, או את זולתו או את רכושו; הכוונה אינה רק לסכנה על חייו, אלא לכל התנהלותו האישית, לכבודו, לכבוד משפחו, לשמו הטוב ולמצבו החברתי, המקצועי או המשפחתי. טווח רחב מאוד. פסק דין ידוע של בית המשפט לעירעורים בסוריה מ- 21 בינואר 1968 עורר ביקורת קשה של משפטנים ערבים, כאשר קבע כי בעל ההורג גבר, שקיים יחסי מין עם אשתו, אינו זכאי ליהנות מהגנה עצמית. המשפט הסורי והלבנוני קבע אחר כך, וזו ההלכה, שבהגנה עצמית נכלל גם איום על כבוד המשפחה והאישה. הקודקסים הפליליים של עיראק, סודאן, מצרים, לוב, אלג’יריה, מרוקו וקטר ציינו בפירוש כי רצח של נרצח, הפורץ בלילה לבית הרוצח – אין לגביו אחריות פלילית. הסכנה, אגב, עלולה להיות אמיתית או מדומה. די שהמותקף סבר שהוא עומד בפני סכנה, אפילו אם לא היה כך בפועל.
- התגרות המאויים – זו פוסלת את טענת ההגנה העצמית. כלומר שאותו אדם שטוען להגנה עצמית התגרה במאיים. לדוגמה: אם עבר אדם ברחב, אדם אחר מאיים עליו ומשפיל אותו עד כדי כך שהראשון יוצא מכליו ומכה אותו, והשני נאלץ להתגונן ותוך כך הוא הורג אותו. סיטואציה זו עוררה ויכוח בקרב משפטנים בלבנון ובסוריה, והגישה הרווחת בשנים האחרונות היא שלא ייתכן לשלול את טענת ההגנה העצמית ממי שהיתגרה או קינטר, אך עומד לבסוף תחת איום חמור בהרבה מהמעשה שעשה.
- צריך להיות יחס בין האיום לתגובה, אם רוצים ליהנות מדוקטרינת ההגנה העצמית. כך למשל אם ניתן להרחיק איום בעזרת תגובה מסוימת, לא תעמוד טענת הגנה עצמית (להוציא החריג של הרג פורץ הנכנס בלילה לבית).
באשר לסוגייה שלפנינו, דהיינו הרג פורץ, הקודקסים הפליליים הערביים הושפעו מסעיף 329 לחוק העונשין הצרפתי, וקבעו שני מצבים מובהקים שבהם תופעל דוקטרינת ההגנה העצמית. המקרים מנויים בסעיף 563 של חוק העונשין הלבנוני:
- מי שמגן על עצמו או על רכושו או על אדם אחר או על רכושו, מפני מי שמשתמש באלימות, בגניבה, או בשוד.
- מי שמתגונן מפני אדם שנכנס או ניסה להיכנס בשעת לילה לבית מגורים, או המנסה לטפס על גדר או לעבור במעברי הבית, או המשתמש במפתחות גנבים, או באמצעי גניבה. יתכן וחווה אינה בית מגורים, אך ברור שהמשפט הערבי שונה באופן משמעותי מן המשפט הישראלי בסוגיות אלה, ולא רק בהן.
(החומר למאמר נלקח מספרי: “בין הרצוי למצוי, המשפט בעולם הערבי“, בעמ’ 127-130).
