הנה לפניכם הלעג המר של ההיסטוריה, זו שאינה שוכחת: זה לא יאומן, אבל חמאס תפס את מקומה של ישראל: מיליציות תנועת פתח פתחו לפני ארבעה ימים באנתיפאדה אלימה ואכזרית נגדו, והוא מגיב ומתגונן, לא מאמין שדבר כזה קורה לו. מי שתיאר את עצמו כגיבור האנתיפאדה נגד ישראל (2000-2005) וכמי שראוי לשלטון בשל הצלחתו, עומד עכשיו בפני אנתפיאדה דומה בעצמו.
לפנינו ניסיון של פתח להפיל בכוח את ממשלת חמאס או לפחות לאלץ אותה לויתורים משמעותיים בשלטון ולחלוקת הכוח והשררה. צריך להבין שהבחירות שנערכו לפני שנה והעלו את חמאס נתפסו כבלתי הגיוניות בפרמטרים הפלסטיניים, שבהם פתח רואה את עצמה כמי שנועדה לשלטון. בשביל מה ניהלנו את המאבק הפלסטיני חצי מאה, שאלו את עצמם בפתח, כדי להעביר לבסוף את הכל לחמאס? לא רק את הממשלה, הכוח, המונופולים, הג’ובים, והשלטון, אלא גם את התודעה: חמאס עלתה לשלטון ופשוט מחקה את כל מה שקדם לה. ועל ההשפלה הזו היא משלמת עכשיו.
במשך שנה היו כאלה שסברו שחמאס תוותר על מקצת כוחה, או תכיר בחשיבות יריבתה, וזה לא קרה. מהר מאוד חמאס התאהבה בשלטון, בכוח, בכסף ובכיבודים. מדברים לכאורה שחמאס לא הכירה בישראל וזו הסיבה שאין ממשלת אחדות לאומית, אך זה הרי רק התירוץ. חמאס לא מוכנה לוותר בשום פנים על העוצמה שנפלה לידיה במפתיע. ופתח לא מוכנה בשום פנים ואופן לקבל את שלטון חמאס. לקח מר למי שחשב על דמוקרטיה ברשות הפלסטינית. חמאס לא תקיים עוד בחירות, ולא תסכים לוותר על כוחה הביצועי והתחיקתי. פתח לא מוכנה לקבל את תוצאות הבחירות מלפני שנה. זו הסיבה שאבו מאזן ברח לדאבוס שבשוויץ. הוא יודע שתנועתו עומדת מאחורי המהומות, והוא לא רוצה להתלכלך. הוא יחזור לעניינים, כשחמאס יתחיל להתקפל, כך הוא מקווה, והוא טועה. חמאס, לפי תפיסתה לא באה להרפתקה של מערכת בחירות. לא, היא הגיע לעשרות שנים, ולכן אין מוצא מהתלקחות פלסטינית גדולה עוד יותר.
ההפיכה של פתח אלימה ואינה בוחלת בשום אמצעי. יריות, טילי כתף, צלפים, מטעני צד, מוקשים, ירי לתוך קהל מתפללים במסגד, פיצוץ בתי על יושביהם, ועוד. בעיקר ברצועת עזה, אך האש מתפשטת גם לגדה המערבית. כנראה שפתח משתמשת ברובים שאנשיה קיבלו רק לפני מספר שבועות ממצרים, באישור ישראלי. חייבים לאמר שגם חמאס אינה טומנת יד בצלחת, וגם אנשי משרד הפנים והמיליציות שלה מפוצצות, יורות והורגות. כל מה שהופנה פעם החוצה, לעבר ישראל, מופנה עכשיו פנימה. אין רחמים.
בעצם זו מלחמת העולם הערבי הישן, זה של הלאומיות הערבית והמשטרים, הנתמך על ידי ארצות הברית, וזהו עולם בירידה, לבין העולם הערבי החדש, זה של האסלאם הפוליטי ומרבית הצעירים. לכן חומרתה של האלימות. לא רק בין הפלסטינים היא מתנהלת, אלא שהפלסטינים, שלא לטובתם, משחקים אותה עבור העולם הערבי כולו. הם שחקנים במחזה רחב הרבה יותר מאשר נדמה.
המהפכה הפלסטינית מאכלת את בניה. בשנות התשעים, בשיא תהליך אוסלו, הפך יאסר ערפאת את השטחים המנומנמים יחסית לישות מיליטריסטית כוחנית, חוד החנית של ההתרסה הערבית כנגד ישראל. נשק, תחמושת ורטוריקה קיצונית זרמו אל השטחים, הכל נגד ישראל. אך יצאה ישראל מרצועת עזה, והפלסטינים החלו להפנות אל החרב אחד נגד השני. והנה עוד אירוניה: למזלם של הפלסטינים ישראל נמצאת ביהודה והשומרון, אחרת החרב המתהפכת הפנימית היתה מגיעה בעוצמתה גם לשם. ישראל, עד כמה שהדבר ישמע מוזר, היא הגורם המייצב ביותר בשטחי הרשות הפלסטינית. הם זקוקים לה, הרבה יותר משהיא זקוקה להם. כובש, הם קוראים לישראל. מתברר שישראל היא הגורם המציל היחיד בחברה הפלסטינית מפני האש המאכלת הפנימית. “המאבק הפלסטיני” מציל את “הפלסטינים” מפני עצמם.
ולבסוף, האם זהו סופה של הרשות הפלסטינית? לא בהכרח. לשני הצדדים אין עניין להפיל ולחסל אותה, דווקא בשל תאוות השלטון המניעה אותם. חמאס שולט בה, ולכן יש לו עניין לשמור עליה. פתח אומר לעצמו, ממילא נשתלט עליה בעתיד, אך צריך לשמור אותה ועליה. אלא שהרשות הזו פועלת כיום במבנה דו-ראשי ולכן משתק. הרשות, שבאה לפתור את בעיית הפלסטינים הפכה להיות בעיית הפלסטינים בעצמה. מכלי למימון הפלסטינים, ולקידום ענייניהם היא הפכה לכלי משתק, המעודד חרם כלכלי עולמי על הפלסטינים, ובעצם למקור אסונם. מי היה מאמין. ושוב, האירוניה המרה של ההיסטוריה.
