הרפובליקה השניה של ישראל
מאת ד”ר גיא בכור
מיהו דיפלומט טוב? האם למדינת ישראל חלק בשדה הדיפלומטי? מה מעמדנו בתחום הזה? איפה אנחנו נמצאים מאז מלחמת לבנון?
דה-קאלייר, הדיפלומט הבכיר של “מלך השמש” הצרפתי, לואי ה-14, כתב את הקטע הקלאסי הבא על “הדיפלומט הנבון”:
דיפלומט חייב להיות זריז, בעל תושייה, מאזין טוב, מנומס ונעים הליכות. אסור לו לשאוף לשם של איש שנון או קנטרן, כדי לזכות בויכוח. מעל לכל, עליו לכבוש את היצר, ולא לפצות את פיו בטרם הרהר היטב במוצא פיו. עליו לשים לב לנשים, אך לא ללכת שבי אחריהן. עליו לעמוד על כבודו, אפילו אם אין לו כזה. עליו להיות קר מזג, לנהוג סבלנות כלפי שוטים, לא להתמכר לשתיה, להימורים, לנשים, להתרגזות או לשאר הלכי נפש ושגיונות. בנוסף לכך עליו ללמוד היסטוריה ולשנן ביוגרפיות.. ואחרון חביב, עליו לארח ביד נדיבה, שכן טבח טוב הוא תדיר מכשיר טוב להתפייסות.
האם על הדיפלומט שלנו להיות איש מחקר ואקדמיה? איבן ח’לדון, הכותב הערבי הגדול בן המאה ה- 14 מתנגד לכך, וכך כתב במוקאדמה, ההקדמה שלו להיסטוריה (פרק 6, 41), שימו לב:
מכל בני האדם, המלומדים הם הפחות מתאימים לפוליטיקה. הסיבה נעוצה בכך, שהמלומדים רגילים להתפלסף ולרדת לעומקם של רעיונות. הם נוטים להשוות דבר לדבר, אולם התנאים הקיימים בחברה ובתרבות אינם ניתנים להשוואה, ולכן המלומדים נתפסים לטעויות. אדם ממוצע בריא ובעל שכל בינוני דן בכל מצב לגופו. דווקא לאיש כזה מתאים להיות פוליטיקאי, לא למלומדים.
*
ישראל קיימת זה כ- 60 שנה, ודומה שמעולם לא נכנסנו ממש לעולם הדיפלומטיה הבינלאומי, כיוון שאף פעם לא היה לנו שבט שיתמוך בנו, מועדון קבוצתי, או יבשת שתקדם אותנו. אנו עם לבדד ישכון, תכונה גרועה מאוד לדיפלומטים. ובכלל הציונות, דומה, נואשה מן הדיפלומטיה במרבית שנותיה. הציונות האמינה במעשים, בעוד עז ודונם, לא החלטות בינלאומיות, ואולי בצדק. כך יצא ששטח יש לנו, אך הלגיטימציה מופחתת. לפלסטינים, מנגד, יש החלטות בשפע, אך אפס הישגים בשטח.
או”ם שמום קרא לכך בן גוריון המייסד.
אני טוען היום שהמצב הזה השתנה, ואולי לא שמנו ליבנו לכך. או”ם שמום? תחשבו על זה שוב.
האו”ם הוא כיום אחד הגורמים הידידותיים לישראל, שבו נפתחו לנו הרבה הזדמנויות חדשות, וכעת צריך לנצל אותן. אם התחושה העצמית שלנו היא שהאו”ם עויין לנו, ובכן הרוב האוטומאטי בעצרת הוא אכן כזה, אך במועצת הביטחון ובפורומים נוספים המצב שונה, וראינו את זה מוכח במלחמת לבנון האחרונה, כאשר ידידינו הלא מעטים התגייסו לעזרתנו במוסדות הבינלאומיים. אתם רואים זאת עכשיו בקבלת הפנים החמה לה זוכים מנהיגינו בבירות העולם.
הלגיטימציה הבינלאומית חשובה לנו בכמה רמות.
- בעידן בו משטרים ערביים נחלשים, וקמים ארגוני חבלה אלימים סביבנו, יש יותר ויותר מקום להכנסת חיילים בינלאומיים לוואקום הזה. זה קרה בלבנון, ולנו אין מה להפסיד מכך. החיילים הזרים יושבים על אדמה ערבית, ומאזנים את חוסר היציבות, עד כמה שניתן. אין לנו מה להפסיד מן הניהול שמתרחש בדרום לבנון, מאופציה דומה בשטחי עזה (למה זה לא קורה?) או ברמת הגולן. צה”ל ימשיך להיות חזק, אך כוחות נוספים מתגייסים לעזור, והם נתמכים על ידי הלגיטימציה הבינלאומית. לא בנקל יתקפו אותם חיזבאללה, סוריה או איראן. המוסדות הבינלאומיים התחזקו בשנים האחרונות, וקיבלו בטחון עצמי נוסף.
- כך אנו זוכים למעטפת מיידית בינלאומית; מעטפת חיצונית יותר של מדינות ערב; איתן יש לנו הסכם (מצרים וירדן) או סוג של הסדר (סוריה ולבנון), ואלה חוצצות בינינו לבין מדינות מרוחקות וקיצוניות, כמו עיראק, איראן או מדינות אסלאמיות רדיקליות.
- אנו נהנים היום ממעטפת הגנה נוספת, המרתיעה את האוייבים והיא כל כולה פרי האו”ם. זו מעטפת הסנקציות. יש היום סנקציות בינלאומיות נגד חיזבאללה, חמאס, סוריה, איראן וגורמי טרור אחרים, התוחמים אותם במערך הרתעתי. במערכת הזו ישראל היא גורם מודיעיני ומדיני חשוב, שומעים בקולנו, וזהו כר חדש לפעולת הדיפלומטיה שלנו. ליצור, ליזום, לקדם ולדחוף. ישמעו ושומעים אותנו.
כאן מקומו של הדיפלומטי הישראלי החדש, שבנוסף להסברה ולכלכלה יש לו מקום בהתהוות תרחיש בינלאומי חדש, שאינו מוכן לקבל עוד תוקפנות, טרור וזעזוע הסטטוס קוו. העידן שבו לכל משטר בריוני מותר לעשות ככל העולה על רוחו – תם.
- במאבק הזה יש הרבה מקום לבריתות, לשיתופי פעולה, לסיוע הדדי, ליצירת קשרים. בעולם שבו ישראל היא פרטנר גלוי ולגיטימי כמעט לכל מדינות העולם, כאשר ישראל היא מדינה חזקה כלכלית, איתנה ביזמות הטכנולוגית שלה, לנו יש רק מה להרוויח.
זה הזמן להחליף דיסקט. בעבר פעלנו בשטח, בזנו לחוקים הבינלאומיים, וספגנו בהתאם. בשטח אנו מיוצבים, זה הזמן לשים ליבנו לחוקים, לבריתות ולידידים בדיפלומטיה הבינלאומית. הדיפלומטיה הזו עוברת כיום הגדרות חדשות, יצירת בריתות ושיתופי פעולה מתחדשים. במשחק הזה רצוי שנהיה גם אנחנו, ואנחנו יכולים. “זריז ובעל תושיה“, זוכרים מה כתב דה-קאלייר?
ועוד מילה, לסיום: אנו תמיד נוטים לשפוט את העתיד על פי העבר שלנו. ההיסטוריה, זאת לדעת, היא המדע של הדברים שאינם חוזרים על עצמם.
זיכרו, מודעות האינטרנט באתר שלנו – מקיימות אותו
מחתרת השטרודל – שעדיין לא קמה!
בלי האוראקל מדלפי
סוד צי הסוחר
