אז איך מכשפים אותם? על סודה של קליאופטרה וישראל

מאת ד”ר גיא בכור

“עם נחיתתה, אנטוניוס שלח לה הזמנה לארוחת ערב. היא ענתה: עדיף שהוא יהיה האורח שלה; (כדי) שהיא תיעתר.

אנטוניוס האדיב שלנו, שממנו אישה מעולם לא שמעה את המילה ‘לא’, לאחר שהתגלח לפחות עשר פעמים, הלך למשתה, כשליבו שילם, על מה שרק עיניו אכלו”.

“הגיל (של קליאופטרה) לא יביא לקמילתה, וההֵרגל לא יעפש את הגיוון האינסופי שלה. נשים אחרות מפטמות את התיאבון שהן מזינות, אך היא מעוררת רעב בעיקר כאשר היא דווקא משביעה.”

Upon her landing, Antony sent to her,

Invited her to supper: she replied,

It should be better he became her guest;

Which she entreated: our courteous Antony,

Whom never the word of ‘No’ woman heard speak,

Being barbered ten times over, goes to the feast,

And for his ordinary pays his heart

For what his eyes eat only.  

Age cannot wither her, nor custom stale

Her infinite variety: other women cloy

The appetites they feed: but she makes hungry

Where most she satisfies.

(דומיטיוס על קלאופטרה, מתוך שקספיר, “אנטוניוס וקליאופטרה“)

לאחר שהסכסוך שלנו עם הערבים, ועם אותם ערבים המכונים “פלשתינאים” הפך לשולי מאז השנתיים וחצי האחרונות, איבד רובו של העולם את העניין בנו. הרבה מאוד כתבים זרים כבר חזרו לארצותיהם, או הועברו לאיזורים “חמים” יותר במזרח התיכון, בעיקר במה שנוגע לסוריה. לתהליך הזה תורם גם המשבר
הכלכלי של התקשורת בעולם כולו: להחזיק כתבי חוץ עולה יותר מידי כסף, בעיקר במקום שכבר אינו מעניין כמו ישראל. ישראל אינה עוד מוקד תקשורתי קבוע.

את תהליך קריסת המניפולציה התקשורתית הזה ליווינו באתר בשנתיים האחרונות, כך שישראל כמעט ונעלמה מן הרדאר התקשורתי בעולם, וזה כמובן טוב. אך לא טוב מאוד.

מדוע? כי עכשיו, כאשר סטיגמות בנוגע אלינו מתחילות להתעמעם, ודור חדש של צעירים מצטרף, נטול הקיבעונות של הוריו לגבינו, זה הזמן להרים את ישראל למיתוג שמעולם לא היה לנו. הגיע הזמן לפתות את העולם; לכשף אותו, וליצור לנו תדמית חדשה.

1
הרוב המוחלט של האנשים ברחבי העולם עסוק בצרות הקיומיות שלו, וזה טבעי. ישראל ממש לא מעניינת אותם, ובוודאי לא הצרות שלנו. לכל אחד יש את הצרות שלו, במיוחד בימים כלכליים כל כך קשים. ואנחנו, במקום להבין זאת, הטרדנו אותם כל השנים עם הטענות שלנו, הווכחנות והצדקנות שלנו, מרמרה, התנחלויות, מחבלים, ממש מעניין אותם. יש להם צרות משלהם. איך שר פעם אריאל זילבר (במקור זה שיר צרפתי): 

“מאתיים מיליון פליטים/ ארבע מאות מיליון רעבים/ אני חושב על זה ואחר כך שוכח/ עם השן שמתנדנדת לי כבר ארבע ימים/ אני חושב על זה ואחר כך שוכח/ ככה זה בחיים”.

המאמר הזה מציע גישה הפוכה. להביא את המסר שלנו ואותנו אליהם – לא ממש הצלחנו. מה בדבר שהם יבואו אלינו? הגיע הזמן לגישה ההפוכה: הסיחו את דעתם מן הבעיות שלהם, זה מה שישראל צריכה להציע ולעשות. התייחסו אליהם, וספקו להם פיתוי.

2 

מעכשיו, לא מה הם צריכים לעשות למען ישראל (הישראלים האלה, כל היום שתו לי אכלו לי, הם אומרים, ממש מעניין אותנו) אלא מה ישראל יכול לעשות למענם, וכפי שאמר דיזראלי הגאון פעם: “דברו עם אדם על עצמו, והוא יאזין לכם שעות ארוכות”. אף מילה על הצרות שלנו, יש לדבר רק על ישראל כספקית של הנאה עבורם, וכמעניקת ביטחון עצמי.

הסיסמה צריכה להיות בסגנון “ישראל – ההשראה שלי”, כשהיא אוצרת בחובה הרפתקה, רומנטיקה, “אוריינט” (מזרח) ו”אוקסידנט” (מערב), יופי, מטבח, שמש, עבר ועתיד, הזדמנות למשהו אחר, חוויה, מיסתורין, אולי אפילו כסף ועושר. ישראל היא שובבה, זה המוניטין שלנו, ושובבות מצודדת ומושכת רבים. אנחנו נמשכים לאנשים שובבים כמו למגנט.

אם תדברו על התדמית שלכם, זה לא יעניין אף אחד. אך אם תדברו עליהם – תיוולד בתוך כך התדמית הרצויה שלכם; אם נעשה אידיאליזציה של עצמנו – ישנאו אותנו. אם האחרים יעשו אידיאליזציה שלנו – הם יאהבו אותנו. זה הסוד.

המילה “הסברה”, למשל, היא חלק מהטעות. שנים הסברנו והסברנו, מילים ומילים, ואת מי זה מעניין? אל תסבירו דבר. תתעניינו בהם, תציעו להם פיתויים הרלבנטיים להם, והם יבואו. “תסבירו” להם, הם יילכו.

שובו של הקנטאור הפלאי