מאת ד”ר גיא בכור
1 ביולי 1994. ראש אש”ף יאסר ערפאת חוזר באופן היסטורי לשטח ישראלי, לעזה, ומתקבל בכבוד השמור למלכים על ידי ממשלת ישראל ועל ידי התושבים ברצועת עזה. ערפאת מגיע במכונית גדולה, דרך מעבר רפיח, ולצידו בכירי “צבא השחרור הפלסטיני”. הציבור הישראלי באופוריה: ערפאת חתם על הסכם אוסלו, היתה כבר החתימה החגיגית בבית הלבן, והיה נדמה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתקרב לקיצו. הנה, יש לנו מנהיגות פלסטינית פרגמטית, שעושה איתנו שלום. הללויה.
אלא שאז מתבררת עובדה מעט לא נעימה. באותה מכונית שבה ערפאת נכנס לעזה, מוברחים פנימה כמה מבוקשים, שישראל אסרה את כניסתם לשטח הרשות הפלסטינית מן הפזורה. ערפאת פשוט הסתיר אותם איתו. המידע היה בדוק, והיתה ידועה גם זהות המבוקשים המסוכנים. מה יעשה הדרג המדיני?
הדרג המדיני בחר שלא לעשות דבר. למה לקלקל את הרגע החגיגי עם פרטים קטנים ושוליים? מהם כמה מבוקשים לעומת השלום שהולך לפרוץ פה בקרוב?
באותו רגע של ויתור, קץ הקץ על הכל. היה זה רגע מכונן. אם ויתרת כאן, מעכשיו נפתחת התהום החלקלקה עד לאבדון. וערפאת ידע, וניצל את זה. הוא ידע לסחור בחלומות הישראליים.
*
אוקטובר 2007. זוכרים את פסטיבל “החנינה” למבוקשים, שהתנהל כאן לפני שלושה חדשים, בעיקר בתקשורת? ישראל הפסיקה לרדוף ולחסל 180 מבוקשים מסוכנים, מן הפעילים החשובים של הטרור, והעניקה להם את הזכות לשוב אל החיים הרגילים לאור היום.
עכשיו, אנו קוראים, מדווחת מערכת הביטחון לדרג המדיני, ש 75% מהם כלל לא מסרו את נשקם, ולמעשה הם עסוקים בחידוש תשתית הטרור של פתח ביו”ש.
כמה לועגת לנו ההיסטוריה, באירוניה השמורה רק לה. הנה, חזרנו ל-1 ביולי 1994. ומה תאמר המערכת המדינית שלנו? למה לקלקל את הרגע החגיגי? עוד רגע ופורץ כאן השלום. אבו מאזן יחתום על הסכמים, הוא מתון, זו הזדמנות שאינה חוזרת.
לא יאומן. כמה אינתיפאדות וסבל, אלפי הרוגים, עשרות אלפי נפגעים, הרס וחורבן – ולא למדנו שום דבר. הכל מתחיל מחדש.
מי שמוותר עכשיו בעניין “הפעוט” הזה, סופו שיידרדר מטה-מטה. הרי מה משמעות חידוש תשתית הטרור? שאם תפרוץ פה אינתיפאדה נוספת מסיבה כלשהי, עכשיו מכינים את התשתית שלה. הדם יהיה הדם שלנו. מי שמוותר מעיד על עצמו שאין הוא רציני, שהוא חלש, שהוא לא מדינה מסודרת העומדת מאחורי החלטותיה ומתכוונת אליהן.
זוכרים כיצד התקשורת שלנו התמסרה לשקר של “המבוקשים המניחים את נשקם”? הראו לנו צילומים שהם מתחתנים עכשיו, מצטערים על הטרור, זכריה זביידי הלך ללמוד באוניברסיטה (טוב, עד שירה באש אוטומאטית בתוך הקמפוס על שקופח לדעתו בציונים) וכך הלאה. אכן, היו כאלה ש”הניחו את נשקם” ופשוט הצטרפו למערכת הביטחונית של אבו מאזן (אותה מערכת ש”הניחה את הנשק” ונמלטה כל עוד נפשה בה מעזה אל מול החמאס). אך הרוב המוחלט – ממשיך. ממשלת אבו מאזן יודעת מכך, אך אין לה שום יכולת לאכוף את ההחלטה או לפרק את הטרור מנישקו ומיכולותיו. ואם היא אינה יכולה לטפל ב – 180 איש, כיצד תטפל בעשרות אלפים של מחבלים?
ומה כתבנו באתר שלנו בדיוק כאשר פסטיבל הספין היה בעיצומו, ב- 18 ביולי 2007? זוכרים את המאמר: מחבלי פתח מוסרים את נשקם? עוד פטה מורגנה של חום יולי-אוגוסט?
הנה קטע ממנו, שהדגשתי כבר אז באות בולטת:
צריך להבין מה משמעות הדבר “להניח את הרובה” מבחינת האתוס המכונן של תנועת פתח, זהו כמעט דבר שלא ייעשה, בלתי הגיוני בעליל. הרי סיסמת התנועה היא “המאבק המזוין”, ו”רובה עצמאי החלטה עצמאית”, דהיינו הרובה הוא סוג של אוטואמנציפציה. מסיבה זו נתפסת הקריאה כבגידה לא רק בהקשר המקומי אלא כבגידה בכל מה שתנועת פתח חינכה עליו לדורותיה.
חמור מכך, אם יש עכשיו באוויר תחושה של משא ומתן והתקדמות, נוצר צורך ממש לאילו שממשיכים להילחם בישראל להעיד על כך, והדרך לעשות זאת היא תמיד דרך פיגועים. הפיגוע הופך להוכחת הנאמנות האידאולוגית, הנאמנות לשורשים, לבית פתח-אבא.
בהחלטה הישראלית על החנינה צוין כי ההחלטה הזו תיבדק מחדש לאחר שלושה חדשים. כלומר, עכשיו. אם הדבר לא ייעשה עכשיו, הכל היה לשווא. זיכרו: זה צריך להיות המנוף הארכימדי, שעליו כל המשא ומתן עם הפלסטינים צריך לעמוד.
הערה אינפורמטיבית: בזכות המודעות – האתר שלנו מתקיים
סלאם פיאד וארבעים השודדים: למה אין לו סיכוי
מקורות פלסטיניים: ישראל הסכימה בכתב לפרק את מרבית ההתנחלויות ביו”ש
