מאת ד”ר גיא בכור
המאמר המקורי, “שובה של הציונות”, פורסם ב”ידיעות אחרונות” בתאריך 16 לאוגוסט 2001, והוא מובא כאן כלשונו. הוא חזר הביתה.
דבר חיובי אחד יצא מן האלימות הפלסטינית האחרונה: התעוררותה מחדש של הלאומיות היהודית, קרי הציונות. אם עד לשנה האחרונה רווחו אצלנו תפישות פוסט-ציוניות ורעיונות מתחכמים של כפר גלובלי, שאמרו כי אבד הכלח על הציונות, באו האירועים האחרונים בשטחים ובקרב ערביי ישראל, והחיו מחדש את הציונות, כרלבנטית ביותר גם לעידננו. הציונות יצאה משיעורי האזרחות ושבה להיות עמדה פוליטית.
קשה שלא להבחין בכך בחיי היום יום שלנו: התמיכה העצומה בממשלת האחדות הלאומית, צינון דרמטי של השסעים הדתיים, הפוליטיים והעדתיים, העמידה המרשימה בפיגועי המתאבדים התדירים, שידורי הפתיחה והנעילה של המכביה ניצבים בשיא הרייטינג השבועי, אזרחים דורשים לשרת במילואים, ואפילו התקפה של אושיות הממסד, כפרופ’ שלמה אבינרי, נגד עיתון “הארץ” על היותו פוסט-ציוני.
זו הציונות הקלאסית, של עקשנות, תפישה ארוכת-טווח הנובעת מאין ברירה, ונכונות להקרבה עצמית. בכורח הנסיבות, הציונות שבה להיות מגדיר עצמי פוטנציאלי של הישראלים היהודים, שעד לפני שנה כבר ראו עצמם כאזרחי העולם.
להתעוררת הציונית תורמות גם ההתקפות מבחוץ, בעיקר מאירופה. הכוונה להחזיר את ההשוואה של הציונות לגזענות וההתקפות הנבזיות נגד ישראל גורמות לתוצאה ההפוכה מזו המקווה באירופה: להידחקות לפינה, לדווקאיות ולהתחזקות הלאומיות היהודית. כשם שבעבר שנאת יהודים היתה מאיץ גדול של הציונות, כך קורה גם הפעם, כאשר הלאומיות הפלסטינית היא לגיטימית באירופה ואילו הלאומיות היהודית נתפשת כקולוניאליזם, כהתנשאות וכאבסורד.
יש חשיבות רבה ללאומיות, להבדיל מן הלאומנות, כגורם מאחד המחזק את הסולידריות בכל חברה, אבל בעשור האחרון התחזקה בישראל התחושה כי לאומיות היהודית היא דבר שעבר זמנו, תופעה חשוכה ואפילו מביישת. התוצאה היתה התרסקות הסולידריות הקולקטיבית בחברה שלנו, ותחושה של “מה אכפת לי”. כיום, כאשר מתאבדים אסלאמיים מגיעים לכל מקום והאיום הוא אחד, מתחזקת התחושה כי כולנו בסירה אחת, ומכאן ההתרופפות של מוטיבים אינדיווידואליסטיים וחזרה לדפוסים קולקטיביים.
התהליך הסוציולוגי הזה עמוק מכפי שנדמה לנו. אפילו חזרה אל המו”מ לא תשנה אותו, הואיל והיום ברור כי לא די בהחזרת השטחים או בפתרונות-קסם אחרים, להגיע להסדר שלום.
זהו פרדוקס מעניין: הלאומיות היהודית היא שיצרה ועודדה את הלאומיות הפלסטינית במשך המאה ה-20 כולה, קראה עליה תיגר וחייבה אותה להגיב. עכשיו התמונה הפוכה: דווקא הלאומיות הפלסטינית היא המעודדת ובונה מחדש את הלאומיות היהודית. ספק אם אחמד יאסין ויאסר ערפאת יאהבו את זה, אך בעקיפין הם תורמים תרומה של ממש לחוסנה החברתי העתידי של מדינת ישראל, שצריך לענין אותנו יותר מאשר שיקולי ביטחון.
להתעוררות כזו עלולים להיות חסרונות, כמו דעה אחידה ורתיעה מן השונה, אך הדעת נותנת כי הדעתנות הדמוקרטית הישראלית לא תניח שכך יהיה. בכל מקרה, מודעות לתמורה סוציולוגית זו המתרחשת לנגד עינינו, יכולה ליצור דבק חדש ומקורי לשסעים שנפערו במקומותינו בשנים האחרונות. מן העַז הזה אולי ייצא גם מתוק.
(תמונה למעלה: מאיר פיצ’חדזה)
