פרפור, גיבור תוכנית הילדים של חמאס, נרצח אתמול
מאת ד”ר גיא בכור
20 שנה לתנועת חמאס, שבת בבוקר, ההצגה הגדולה אתמול מתחילה. החל משעות הבוקר מגיעים מאות אוטובוסים, שנשכרו במיוחד על ידי חמאס, ופורקים מאות אלפי תושבים פלסטינים בכיכר אלכתיבה, שבשכונת רימאל שברצועה. עבור רובם זו אחת השמחות היחידות בכל השנה, שמחת העניים, מישהו לוקח אותם, מטיילים קצת, מחזירים אותם, מקבלים כובעים ירוקים חינם, דגלים, מה רע? סלח-שבאתיות מודל 2007.
הבמה הוכנה כבר מבעוד מועד: למטה שורה של “לוחמות” של חמאס, מכוסות מכף רגל ועד ראש, אין שום זכר לנשיות שלהן, ורק עיניהן מציצות מבעד לצעיף השחור המכסה את הפנים, פועלות בשורות מהפכה, כמו אימותיהן שהיו פועלות במהפכה פלסטינית אחרת.
ומעליהן ארבע קומות של בניין, מכוסות תמונות של אחמד יאסין, ח’אלד משעל, אסמאעיל הנייה, וכמובן סיסמאות נגד ישראל. ציור גדול של מפתח, כדי לזכור לתמיד את רעיון השיבה לתוך ישראל. אילו כרזות בד, בערבוב צבעים חסר כל טעם: כרזות בשחור במאונך, צבעי כל הקשת, ירוק, סרטים ומה לא. כמעט קריקטורה.
אך מה מציץ מאחורי הכרזות הצבעוניות? הבניין עליו נמתחו כל הכרזות, שלד בנין עירום, בלוקים חשופים, נטול טיח, נטול חן, העומד עירום ועריה בעליבותו, בטון ובלוקים חשופים.
העצרת הרהבתנית רצופה צעקות קולניות מן הבימה, והעניין נגמר. חמאס הוכיח את כוחו, כמי שהוא המייצג “האותנטי” של הפלסטינים, הוא הרי הביא את המאסות. ההמונים לא ממהרים להתפזר, בכל זאת, זאת אחת החגיגות היחידות שלהם במהלך השנה. האוטובוסים מגיעים, ואט-אט מתחילים לפזר את “התומכים” הביתה.
האם זהו רגע שיא של חמאס, כמו שהוא מנסה לצייר, או שפל נורא? האם להסתכל על הכרזות מוגזמות הצבעים, או על השלד העירום המתחבא מאחוריהן? גם וגם.
לפני עשרים שנה, בדצמבר 1987, הקימו אחמד יאסין ומוחמד טהא את חמאס. זה נעשה בחופזה, בלי הרבה זמן לתכנן, שכן עם פרוץ האנתיפאדה הראשונה בלטו פתח והג’יהאד האסלאמי, ויאסין מצא את הארגון החברתי שבראשו עמד, אלמוג’מע אלאסלאמי” (“המערך האסלאמי”) כלא-רלבנטי. במהירות בנו ארגון, תערובת בין תפיסת “האחים המוסלמים” הפרגמאטית לבין עקרונות הג’יהאד הנוקשים. כה מיהרו, עד שאת אמנת הארגון החדש סיימו רק באוגוסט 1988.
היה זה ארגון חברתי-פוליטי עם מאפיינים צבאיים שהלכו והובלטו, במיוחד לאחר חיסולו של יאסין. בחלומותיו הפרועים ביותר לא האמין הארגון שארצות הברית תכפה בחירות דמוקרטיות על אבו מאזן, והארגון הזה גם ינצח, וישתלט על הרשות הפלסטינית בחודש ינואר 2006 ((75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפתח). בחלומותיו הורודים לא האמין שעזה כולה תהיה שלו, מאז חצי השנה האחרונה. אילו הישגים אדירים, שנבעו קודם כל מחולשת פתח והתנועה הפלסטינית הלאומית. חמאס, כברירת מחדל אקטיבית, נהנה מן ההפקר.
חמאס היה תמיד ארגון של אנטגוניזם, הצבת אלטרנטיבה, אנטי-תיזה, אופוזיציה בלי אחריות, שכן הוא לא אמור היה להיות בחזית השליטה ובניהול העניינים. אלא שהיום בעזה הוא האחראי, וההתלהבות נעלמה. החיים אפורים, קשים ומבודדים עבור החמאס ושלטונו. עזה מידרדרת להיות אחד המקומות העניים בעולם, ולחמאס אין את מי להאשים (חוץ מאשר את ישראל, כמובן).
לא רק ישראל התנתקה מעזה, עכשיו העולם כולו כבר התנתק ממנה ומשלטון הטרור המוקצן, הקריקטורלי, של חמאס. האחים הערבים, מצרים מסתגרת, ירדן מתנכרת, אירופה כדרכה מבוהלת, ואיראן רחוקה. חמאס השתלט על רצועת עזה, אך בכך כלא את עצמו בפנים, חנוק מעצם נצחונו. אתמול בעצרת הגדולה כלא את עצמו הנייה בעוד ועדו גזרות, כאשר נשבע “בשם אלוהים”, ש”לא נקבל שום תנאי מתנאי אבו מאזן לדיאלוג, לא משנה מה יקרה”. כך מילכדה חמאס אתמול במו פיה את עצמה: שלא תעבוד עם מדינות ערב (“בוגדניות, מכרו את הפלסטינים באנפוליס”) עם ישראל (“לעולם לא נכיר ולא נעבוד עם האויב הציוני”) או עם אבו מאזן (“הנופל בכבלי הבוגדנות”). ועם מי בדיוק יעבוד חמאס? הארגון מבודד באופן מוחלט, ועימו התאיידה פשוט רצועת עזה. זו אחת ממשמעויות הקסאמים: להזכיר לכולם שעלובי החיים האלה עדיין כאן. זו עדות לכאורה לעוצמה, אך גם לחולשה ולעליבות.
תנועת פתח ידעה תמיד לדאוג ל”עניין הפלסטיני” והרבה פחות מכך ל”פלסטינים”. חמאס כבר עולה עליה. היא אינה דואגת לא ל”עניין הפלסטיני” ולא ל”פלסטינים”. שני אלה נשכחו כבר הרחק מאחור. מי עוד מאמין במדינה פסלטינית עם חמאס? מי מאמין בשיתוף פעולה עם רצועת עזה? מסחר? כלכלה? חמאס חיסלה את הכל.
חמאס מוליך את נתיניו לחיים של תלות, שינאה, ועוני נורא. השיא של חמאס, 20 שנים אחרי ההקמה, מתברר גם כסיוט הגדול. השיא הוא בעצם שפל.
פתח ידעה תמיד להציג את הפלסטינים כאומללים, עשוקים וחלשים, ובזכות זאת הם התעצמו וצברו לגיטימציה. חמאס מציג אותם כבעלי כוח, כטרוריסטים, כמחומשים, ובזכות זאת הם נחלשים בעולם ומאבדים במהירות מדהימה את שרידי הלגיטימציה שעוד נותרו להם. לחמאס היום אין שום גורם העומד מאחוריו, להוציא איראן, וזו מרוחקת ומסובכת בעצמה. זה לקח לערפאת חצי מאה כדי לזכות בלגיטימציה של העולם. חמאס איבד זאת ברגע.
ברכות לתנועת חמאס: זה לקח לכם 20 שנה, אבל את הפלסטינים החזרתם 60 שנה אחורה.
למצטרפים החדשים: האם נרשמתם לקבל את המאמרים ישירות אל האימייל שלכם?
הרישום קל ומיידי.
אבוי, קללת עזה מכה שוב, והפעם את השליט החדש, חמאס
כלל הברזל להבנה ולניהול בעיית עזה
הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס
