מאת ד”ר גיא בכור
מכל עבר אנו רק שומעים בכי ואומללות. מי ששומע את התקשורת שלנו יכול לחשוב שמדינת ישראל אבודה. זוכרים את פסטיבלי דו”ח העוני? הזקנות הנוברות באשפה? ובכן, מה לעשות שאין הרבה קשר בין התיאור הכלכלי בתקשורת, שרובו ככולו פוליטי, לבין המציאות. יש עוני בישראל, אך ישראל אינה מדינה ענייה, וגם תושביה ככלל אינם עניים.
7.7% אבטלה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת: בניכוי עונתיות, מספר הבלתי מועסקים בישראל עומד על שפל של עשר שנים, מאז השיא של שנת 2005 אז המספר היה דו ספרתי ועמד על 10.9% בלתי מועסקים. במילים אחרות, הצלחה פנומנאלית לכלכלה הישראלית ולקברניטיה. אילו נתונים טובים יותר מאז ימי אוסלו, כאשר התפיסה שהוצגה לנו אז היתה שהמזרח התיכון החדש יקדם את העבודה והפרנסה.
נו, אחרי הצלחה כזו הייתי מצפה לחגיגת פירגון: לבנימין נתניהו, שתכנן את “מסע הקטר” והיציאה מהשפל, ואשר חזה שההשפעה תגיע גם לשכבות הנמוכות יותר, לסילבן שלום, לאולמרט ולהירשזון. אך בתקשורת דממה. תארו לעצמכם שהנתונים היו שליליים. איזו “חגיגה” היתה. וזה לא הוגן.
היום בתקשורת אסור לומר מילה טובה על מישהו בהנהגה. זו מידה מגונה, כמעט באופן רפלקסולוגי, כמו כלבו של פבלוב. האם נתניהו לא צדק בקיצוץ הקיצבאות כדי לעודד אנשים לצאת לעבודה? ובכן, הם יצאו בהמוניהם, וזה עדיין לא מספיק. חובה להעלות את שיעור המועסקים עוד ועוד, קודם כל בהורדה נוספת של שיעורי מס ההכנסה, ליחיד ולתאגיד.
קשה למצוא כלכלה כל כך מוצלחת כמו הכלכלה שלנו: היצוא מזנק בשיעור 22% מאז שנה שעברה (למרות ירידת הדולר), רכישת דירות חדשות עלתה השנה ב 10%, יצוא תעשייתי עלה ב- 9%, השקל בשפל, חזק הרבה יותר מהדולר, הריבית נמוכה, האינפלציה מרוסנת. התל”ג לנפש כבר חצה בביטחה את רף 20,000 דולר, ובכך עברנו חלק גדול ממדינות אירופה, קצב הצמיחה ברבעון האחרון עומד על כ-6%, ומליארדים של השקעות זרות זורמים אלינו בקצב הולך וגובר. אז למה כולם כאן בדיכאון?
כל הכבוד להנהגה הכלכלית שלנו. מגיעה מילה טובה.
