בשל חמש סיבות שונות הרמטכ”ל, רב אלוף דן חלוץ, היה צריך לשים את המפתחות וללכת כבר מזמן.
1. חלוץ ביקש להכריע את המלחמה עם קונספציה יהירה, אך גם נועזת: שדי בחיל האוויר כדי לגמור את חיזבאללה. לא רק לנצח את חיזבאללה ביקש, אלא לשנות את חוקי המלחמה בעולם. זו היתה קונספציה מוזרה, שנכשלה בכל המלחמות המודרניות, בודאי לאחרונה בעיראק. אני חייב להודות שבשל הביטחון העצמי שהפגין, והצלחות השבוע הראשון, גם אני נטיתי לקבל את הקונספציה. אך בסוף השבוע הראשון של המלחמה היה לי כבר ברור שזה לא עובד, ואז שיניתי קו באופן מלא, והבעתי את הדברים, אפילו בצעקות כדי להשיג אפקט באולפני הטלוויזיה והרדיו, אך מי הקשיב?
מה שביקש חלוץ לעשות היה הרה אסון. לא לצרף את חיל האוויר לצה”ל הוא ביקש, אלא להעמיד את כל צה”ל תחת חיל האוויר, ובכך הוא ייתר את כל מערכי הקרקע של הצבא. זה היה בוז לצה”ל, הצבא שלו, שכנראה נתפס אצלו כמגושם; וזה היה בוז ליריב, שמספיק לרסס אותו מהאוויר. ועל טעויות כאלה חייבים לשלם.
2. בשל יהירות הקונספציה, והרצון העז לממש אותה בכל מחיר, לא הבין הרמטכ”ל תוך כדי המלחמה שהיא נכשלה. הוא לא השכיל להבין שהנסיבות השתנו, חיזבאללה מחופר מידי בקרקע ובקרב האוכלוסיה האזרחית, ושיש חובה למהלך יבשתי גדול. כיוון שהיה תקוע כל כולו בקונספציית האוויר, לא טרח לקדם מהלך יבשתי אסטרטגי מזהיר, למשל ניתוק האויב מצפון או מהלכי קרקע נועזים.
3. כיוון שסבר כי “לך שמיים, לך ארץ”, התוצאה על הקרקע היתה קשה. רשלנות, שרלטנות, העדר תוכנית אסטרטגית, וחובבנות מחפירה של הדרג המדיני. חיילים ואזרחים שילמו במחיר הנורא ביותר שיכול להיות: בחייהם. חלוץ פעל במלחמה הזו כמפקד חיל האוויר, תוך אי אכפתיות, כך זה נראה לי, ממאות אלפי אזרחים, שישבו במקלטים מעל חודש!
4. דן חלוץ הפך את צה”ל לצבא עקר ומסורס, שחי באימת בג”ץ, “בצלם” וארגוני זכויות אדם. ברגע שרמטכ”ל סופר הרוגים עוד בטרם יצא למלחמה – הוא הפסיד את המערכה. זאת ועוד, הוא ביקש לייצר צבא היי-טק, של צוארון לבן, ולא הבין שצבא זה קודם כל אנשים, לא טכנולוגיה. התוצאות בשני המקרים, בהתאם.
5. הצבא איבד את אימונו ברמטכ”ל שלו, ושיקום אמיתי מחייב ראש חדש, אנשים חדשים, ותפיסה חדשה של צבא הגנה לישראל. חבל, כי איבדנו חצי שנה. גם את ההמתנה של חצי שנה מצד דן חלוץ יש לזקוף לחובתו, ולא לזכותו. רק עכשיו יתחיל השיקום האמיתי, ולנו אין הרבה זמן.
