מאת ד”ר גיא בכור
הביקורת הפנימית הנוקבת נגד נשיא איראן על כי הוא “מתגרה” בארצות הברית כבר אינה מוסתרת, ולא מעט מאשימים אותו בחוגי השלטון כי הוא גורר את איראן להרפתקנות מסוכנת. הביקורת מושמעת בעיתונות, במכתבי משכילים בתוך איראן, ומאתמול גם אצל מתחרהו הראשי, נשיא איראן לשעבר, האשמי רפסנג’אני. רפסנג’אני מעוניין להתחרות שוב על משרת הנשיא, וטובים סיכוייו להחליף את אחמדינג’אד בעוד כשנה וחצי. רפסנג’אני אימץ בעבר מדיניות פרגמטית וזהירה מול המערב, אך יש לזכור כי הוא זה שהחל בפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית.
רפסנג’אני עומד בראש “מועצת ביקורת האינטרסים של המשטר”, גוף ממלכתי הבוחן את מדיניותה של המדינה, ואתמול הוא צוטט כמי שאומר: “יש להיזהר מן האמריקנים, שהם כמו נמר פצוע שאסור להתגרות בו”. הוא יצא בהתקפה אישית נגד אחמדינג’אד והאשים אותו בשימוש ב”שפת השוק” בפוליטיקה העולמית המחושבת, רמז למוצאו הכפרי הנחות של אחמדינג’אד. “יש לאפשר לספינת המהפכה לחצות את תקופת המתיחות הזו”, הוסיף רפסנ’גאני.
שגריר איראן ברוסיה, גולם רדא אנסארי, אחד התפקידים הרגישים ביותר מבחינת טהראן בעת הזאת, הוסיף אתמול כי “איראן מוכנה לנהל משא ומתן ישיר עם ארצות הברית בנושא הגרעין, ואם האמריקנים יגישו בקשה כתובה כזו, ממשלת איראן תהיה מוכנה להתייחס אליה”. ויחד עם זאת הזהיר אותו שגריר כי אם ארצות הברית תתקיף את איראן, הרי שהתגובה האיראנית תהיה “בכל מקום”, ללא הגבלה גיאוגרפית, רמז גם לפיגועי טרור כנגד אינטרסים אמריקניים.
הביטויים האלה מעידים על שתי תופעות: חוסר יכולת להחליט באיראן הרשמית כיצד להתייחס למצור הצבאי והדיפלומטי ההולך ומתהדק סביב צוואר המהפכה החומיניסטית. הם יודעים שאחמדינג’אד עלה על עץ מאוד גבוה, ופוחדים שאם יפול ממנו, תיפול המהפכה כולה יחד איתו. סנקציות כלכליות ההולכות ומתקרבות כנגד איראן יהיו מכה כואבת מאוד למדינה שכלכלתה רעועה, למרות עליית מחירי הנפט.
תופעה שניה: חוסר ביטחון עצמי, מבוכה, גימגום וחששות איראניים, למרות העמדה השחצנית כלפי חוץ, והפגנת התמרונים של משמרות המהפכה. הגמגום הזה כבר עובר אל בעלות בריתה של איראן, ובראשן חיזבאללה וסוריה, ואינו נתפס טוב אצלן.
מה עדיף לישראל? אחמדינג’אד או רפסנג’אני? המשך ההתרסה נגד העולם או התקפלות איראנית טקטית עכשיו? באופן חד משמעי עדיף לנו אחמדינג’אד. הוא הרי ממשיך ומסבך את ארצו, ובמו ידיו הוא עלול למוטט את המהפכה, כאשר הוא מתסיס את העולם נגדה. רפסנג’אני הרבה יותר ערמומי. הוא עלול להשעות את הפרוייקט, שגם הוא חתום עליו, ולהמתין. אולי יגיע נשיא חלש בוושינגטון, אולי אירופה תצא לטובתו בעתיד, ואז הוא יחדש את העשרת האורניום, כאשר העניין העולמי יעבור כבר לנושא אחר. הגיע הזמן לטפל בבעייה האיראנית עד הסוף, במיוחד שהם נוטלים על עצמם לפגוע בעצמם במו ידיהם.
